למה יש לי תחושת דא ג'אובו
של לא לעשות ...אלה לכתוב בפורום ומחר נמשיך לספור את הפצועים והמתים
עברנו אלפי שרשורים כאלו וכלום לא נעשה
יאללה תתארגנו להקים צוות מוביל משימה
יש פה פוטנצאל אנושי מעולה
שלא תגידו שלא אמרתי
אדרי
יופי אדרי! אמרת!
אמרת
תעשו.
אמרת
תתארגנו. מההכירות ההולכת וגוברת שלי איתך נדמה לי שאתה מבין קצת יותר טוב את העניינים ויודע שהטלת האחריות על אחרים אינה מביאה לדבר ואינה פותרת דבר.
מה שנכון הוא...שיותר מרחפים באשר הם, יתחילו לכתוב, להגיב, להשפיע ולקחת חלק בדיונים שבפורום ובעשייה בכלל.
10% כותבים וכל השאר קוראים.
ככה לא יוצרים מציאות.
יוגי, נדמה לי שגם אם 99% היו כותבים בפורום, ואפילו גם קוראים בו מדי פעם, לא כך הייתה נוצרת מציאות חדשה.
מרחף אחר שאני מכיר ומעריך מאוד כאדם נשאל פעם ע"י מרחף אחר האם הוא בפורום. "אני באוויר" ענה הראשון, ושם נמצאת המציאות שלנו. לא באותיות ע"ג הפורום.
לחברים
אל תפחדו להעיר - זה היה מונע את התאונה אתמול
אל תפחדו להגיד אתה לא מוכשר לטוס- זה היה מונע את התאונה של צחי בסוף השבוע
אל תפחדו להגיד -המצנח לא לרמתך
אל תפחדו להגיד - התנאים לא מתאימים לרמתך
תגידו אל תשמרו בבטן
אדרי
אדרי, אני מסכים איתך לחלוטין ובתור גוזל סמרטף אני תמיד רוצה לשמוע דעות נוספות מהוותיקים יותר. לא תמיד אני יודע בכלל מה לשאול. לא תמיד אני מקשיב. לפעמים אני מתרגז כשאומרים לי "אל תטוס" ואני רואה אחרים יוצאים, אך תמיד אני שמח לשמוע דיעות נוספות. הדבר עוזר לי בד"כ להבין את השיקולים השונים לפני הוצאת הציוד מהאוטו והיציאה לטיסה.
עם זאת אני מאמין שישנה דרך להעיר, ישנה דרך להמליץ וישנה דרך לבקר.
פעמים רבות אני נתקל, במיוחד כאן בפורום, בהערות המגיעות בצורת נזיפה לא מוסברת, התנשאות וזלזול בצעירים, בחדשים ובבלתי מנוסים. אנחנו הצעירים ששים לקבל עצות וביקורות אך ברב מוחלט של הפעמים, כאשר איננו מצליחים להפיק לקח מהעצות ורק חשים בזלזול ובהתנשאות אנו אוטמים את אוזננו לאותן תגובות ולאותם אנשים וכך איש אינו יוצא נשכר.
במקרים כאלה אנשים מתעלמים מההזהרות הנשמעות סביב וממשיכים בפעולות המסכנות אותם ומרחפים אחרים.
כמו ילדים כך אנחנו גוזלים - אנחנו צריכים לדעת לא רק מה
לא אלא גם מה
כן. כששומעים רק "אסור" ולא "מותר" האיסורים מאבדים את משמעותם.
