אנסה לתאר מעט את החוויות שעברתי בטיסה האחרונה בקורס מצבי חירום.
כרקע מוקדם אספר שאני אישית אוהב ברחיפה את הטיסה השקטה והחלקה, נהנה מהגובה והנוף אך מאוד לא אוהב את כל נושא הטילטולים הווינגים וכד'. כל התאוצות הגדולות עושות לי רע, לכן אפילו על מתקני הלונה פארק עם הילדים לא נהגתי לעלות.
הלילה לפני הטיסה האחרונה לא ישנתי טוב ומחשבות רבות עברו במוחי. בעמדה נשארתי אחרון כדי לעזור לכולם להמריא, אך כמובן גם ע"מ לדחות את הקץ....
המראתי וריחפתי לכיוון המפרץ. איתי קורא לי בקשר להגיע ללב המפרץ. עניתי לא שהייתי מעדיף לשבת עכשיו בבית קפה ב"לב המפרץ" במקום לשבת סתם באמצע שום מקום. המחשבה על ביצוע הזדקרות מלאה, כלומר לגרום בעצמי למצנח לצאת לגמרי ממצב טיסה ולהפוך לפיסת בד מתנפנף בגובה 1,000 מטר מעל הים נראתה לי חולנית ביותר.
אם תחילת ביצוע התרגיל לפי ההנחיות של איתי, נכנסתי לריכוז וכל החששות נעלמו. לביצוע ההזדקרות משכתי ברקסים עד למטה ואחזתי עם שתי ידיים בריתמה באיזור התחת. ביד ימין חששתי לתפוס בידית הרזרבי, לכן אחזתי חלש מידי והברקס ברח לי מהיד. שחררתי מהר גם את הברקס השני והמצנח חזר לטוס ללא בעיות מיוחדות. ביצעתי שוב ע"פ הנחיות איתי. הפעם הכל הלך כשורה, לאחר משיכת הברקסים לתחת, המצנח רץ לאחור, נפלתי אחורה בריתמה ואז המצנח חזר מעל הראש במצב מזוקר ומתנפנף. שחרור איטי של הברקסים החזיר אותו למצב פתוח ואז שיחרור מהיר של הקטע האחרון החזיר את המצנח לטיסה תוך צלילה מהירה ואחריה נסיקה ושוב צלילה שרוסנה לטיסה רגילה.
יצאתי מההזדקרות כולי מסוחרר עם בטן מתהפכת ואז מייד הוראה לזרוק רזרבי. ביצעתי קריסה קידמית מלאה בצד שמאל תוך שהמצנח בונה במהירות צלילה ספירלית, ואז זריקת רזרבי לצד ימין. מיד עם פתיחת הרזרבי, מלחמה על איסוף המצנח הראשי. כל הדרך הקצרה לים נאבקתי באיסוף החופה כשהמערכת כולה מיטלטלת והופכת לי את המעיים. כעבור מספר שניות, נחיתה חלקה ומרגיעה במים ואיסוף ע"י איתי.
בסירה הודעתי לאיתי שלא נהניתי בכלל והוא ענה שהתרגיל לא בא ע"מ להנות אלא רק כדי להכיר את המצב.
כל שאר הפרטים ודאי עוד יסופרו ויוקרנו.
גונן