יום שישי, שעת צהריים מוקדמת, הרוח כ - 15 עד 20 קמ"ש.
אני מורכב ומתלבט אם לצאת או לחכות. בשלב הזה כגוזל צעיר אני מחליט לצאת כאשר מהירות הרוח עדיין עדינה. הואריו עובד ואני מנסה לתפוס קצת עילוי על המדרגה שאחרי הרכס. מנסה להבין את ההבדל בין פניות 180 חדות (חלקן אפילו חדות מדי) לפניות 180 עדינות. מנסה להכיר את התזמון הנכון... אין מצב לפניות 360 כמובן, לעיתים המדרגה מרגישה קרובה מדי אפילו לכל תמרון שהוא. מצליח לגרד עוד קצת ואחרי כמה דקות מרגיש שזה כבר לא בטוח ויוצא לכיוון שדה הנחיתה. בדרך לא מוצא כלום, הואריו שקט מאוד ואני מגיע לנחיתה מהקצה הדרום מזרחי של השדה. הרוח מערבית ואני יוצא באלכסון לכיוון צפון מערב, עמ"נ להמנע מהמקרה שקרה מאוחר יותר אותו יום ליובל. ההדרכה של ירון הייתה לצאת באלכסון עמ"נ לקבל אפשרות לפיינל ארוך, ולא לגמור את השדה. בהמשך הייתי אמור לסובב לכיוון מערב לקראת החלק האחרון של הנחיתה. את התזמון של זה אני עוד לא יודע לדייק, ולכן עשיתי אותו קצת מאוחר מדי. בפלייר הרוח קצת מסובבת לי את הגלשן לכיוון מערב. כנף ימין עולה, כנף שמאל פוגעת ברצפה. הכל עדין מאוד, ואין שום נזקים. אם יש למישהו הערות והארות איך לזהות את התזמון הנכון לפניה אל תוך הרוח בנחיתה בשדה עם שיפוע יורד, כאשר הרוח מגיעה מכיוון הירידה, אני אשמח לשמוע ולראות מה יעבוד טוב בשבילי.
כמו שיובל ומתן כתבו, בחלק הצפוני של השדה יש קווי מתח שכבר ראיתי מקרוב פעם אחת יותר מדי. אני מעדיף לנחות רחוק וללכת ברגל, מאשר להסתכל להם בעיניים שוב. אז סחבתי הגלשן בשמחה וחיכיתי לאיסוף...
שבת.
קרנהשפע יורדת לטיסת בוקר. אני מגיע ללמטה עם רכב שישאר לאיסוף לטיסה המאוחרת יותר. שפע מסיימת קיפול, אוהד משאיר רכב נוסף למטה למקרה שתהיה יותר מטיסה אחת. כולנו עולים על הרכב של רועי התותח לעמדה, רק כדי לגלות שהרוח מתחזקת, ואין לנו הרבה זמן. מרכיבים בזריזות. אוהד יוצא ולא מצליח לשמור גובה. מנמיך ולוקח החלטה לרדת לשדה הנחיתה. הבריזה(?) נכנסת. הרוח חזקה והמצנחים יורדים. רועי ממתין להחלשות, יוצא ומטפס יפה. אני נרתם, ומגיע לעמדה. הרוח עוד יותר חזקה. אני מצטער שאין לי מד רוח. מחליט לפי רגש (האם זו הפרה של מגבלת בטיחות?) שהרוח לא עוברת את המגבלות בחלונות הנמוכים. ממתין לחלון כזה וכשהוא מגיע אני יוצא, משוך עד למדרגה.
את התמרון הזה לימד אותי ליאוניד: "ברוח חזקה, צא משוך ורק כשאתה מגיע למדרגה תשחרר את האנרגיה."
תודה ליאוניד.
גם את רצועת התליה שלי הזזתי טיפה קדימה לקראת הטיסה הזו, שוב, מתוך מחשבה על הרוח החזקה.
רק כדי להבהיר, לפני כן יצאתי במהירות רוח מקסימלית של 20-25 קמ"ש ותחת עינו הפקוחה של ירון.
ההתרגשות רבה, הרוח יציבה וללא רכיב זוויתי. אני מזהה את החלון ויוצא. בקצה המדרגה אני כבר עם ידיים על הבר, מכניס רגליים לרתמה ומשחרר את האנרגיה. הגלשן מפסיק להתקדם קדימה ומתחיל לטפס. אני מטה את האף בעדינות ימינה, כפי שרועי לימד אותי שיש לעשות ברוח חזקה. התמרון עובד יפה ואני גולש בעדינות צפונה, מקפיד להשאר מעל קו המדרגה, לא לצאת מערבה ממנו ולא להסחף אחורה לכיוון ההר. אין ממש צורך לעשות תמרוני 180 בשביל לטפס, כל הרכס מרים יפה במהירות של בין 0.4 ל- 1 מטר בשניה. את המספרים האלה אני רואה רק אחרי שאני ממש גבוה מעל לעמדה ומרשה לעצמי להציץ בואריו. מה שכן, הצפצוף בואריו היה אחיד במשך רוב הטיסה. רועי מעליי רוב הזמן, שנינו משייטים דרומה וצפונה, עוברים מעל קיבוץ מבוא חמה, מסתכלים מטה על עין-שוקו והואריו מראה לי בפעם הראשונה 300 מטר מעל לעמדה. שם בערך נפסק העילוי ואני נשאר בגובה הזה. למרות שהוראות הבטיחות מתירות לנו לחדור לרמה בגובה שעולה על 100 מטר מעל לעמדה, לכל אורך הטיסה אנחנו מקפידים להשאר על קו הרכס. נהנים מהעילוי ומכך שהגלשן לא מעוניין לרדת.
לאחר 25 דקות בערך, שפע מזכירה לי שהגיע הזמן לרדת כדי לשמור כוח לנחיתה. אני מסכים איתה וסוגר עם רועי שזה הכיוון. עם זאת, זו הייתה אחת הטיסות היותר רגועות ונינוחות שהיו לי. בהשוואה למלחמה של יום קודם, הטיסה הזו מרגישה כמו גלייד נעים, ארוך וחסר מאמץ. הדבר האמיתי שחיכיתי לו כל כך ועבורו התאמצתי במשך שנה שלמה.
ובכל זאת, הבוס אמר לשמור כוחות בטיסות הראשונות ולא להשאר באויר ליותר מדי זמן. אני מושך את הבר כמעט עד לקצה המשיכה בשביל להתקדם ולהנמיך. הגלשן צובר מהירות ואני מרגיש חי כל כך. כמה חיכיתי. הנה התשובה למי יש גדול יותר: חברי המרחפים, כשאתם נוחתים ברוח חזקה כדי לא לטוס אחורה, אני יכול למשוך ולעוף בין 50 ל 70 קמ"ש בגלשן המתחילים שלי... שלי יותר גדול
משחרר את האנרגיה לאט, והגלשן מתרומם שוב. כך עוד ועוד, יורד ועולה יורד ועולה ולא באמת רוצה לרדת...
כבר 45 דקות באויר וזה מתחיל להמתח מדי. אני לא רוצה לדפוק את הנחיתה ומחליט שהגיע הזמן לתרגל ספירלות שיאפשרו לי לאבד גובה בצורה טובה...
מתוך החלטה מוקדמת (תרגיל שלמדתי מיובל עינבר בערב בטיחות מבוא חמה לפני שנה) שבטיסות הראשונות אני לא נוחת למעלה בשדה לא מוכר, אני מגיע לשדה הנחיתה התחתון עם גובה מטורף של בערך 70 מטר מעל לעמדת ההמראה (וכ- 570 מטר מעל לשדה הנחיתה עצמו). ברגיל במיקום הזה אני פותח את הריצ'רץ' של הריתמה, אבל הפעם אני מחליט להשאר עם הריתמה סגורה כיוון שיש לי עוד המון גובה לאבד לפני הנחיתה. ההחלטה הזו תתברר כטעות לא נעימה בהמשך.
אני משוטט מעל לשדה. אוהד למטה מדווח שהרוח מערבית עם רכיב צפוני קל ומהירות הרוח בשדה היא למעשה 0.
אני מבצע מספר 360 מעל לשדה ומחליט שאני מזהה סחיפה בעיקר לכיוון מזרח (=>מערבית) אבל גם קצת לכיוון צפון (=> רכיב דרומי קל). לכן אני פונה צפונה ומחליט לאבד את רוב הגובה מעל לקווי המתח שבחלק הצפוני של השדה. כשאני קרוב יחסית לקרקע, אני רואה בבירור ששק הרוח שתלו הצנחנים ליד האוהל שלהם ובמיקום לא ממש טוב של השדה, מראה בבירור שהרכיב הוא צפוני קל ולא דרומי קל. אני מתרגש ומחליט לצאת לכיוון דרום ולנחות כמו שאני מכיר מכיוון דרום מזרח. כבר אין לי הרבה גובה, ואני עושה הקפה קטנה יחסית. במעבר בין בסיס לפיינל, אני נזכר שלא פתחתי את הריתמה ושהיא סגורה עד מעל לברכיים. מזדרז לפתוח, בלי להתעקש לחבר את הסקוץ' חזרה למקום. מבצע את הפנייה לפיינל, צובר מהירות לנחיתה, מאבד את המהירות בגובה המתאים, הגלשן מגיע לטרים, פלייר ונחיתה רכה לעמידה
כמעט בקצה השדה, ושוב, סוחבים את הגלשן...
עד כאן. מקוה שלא חפרתי מדי, אבל זו הטיסה הכי כיפית שהייתה לי עד היום.
כן ירבו
וכמו שאמרו כבר לפני -
מי שלא בא, לא טס.
להתראות בשבוע הבא במבוא חמה
