היה בימי שני/שלישי במעיין חרוד, למרגלות הגילבוע.
אלפי צופים, עשרות כלי טייס קלים (ממ"גים,טרייקים, פייפרים, אולטרה-לייטים, מסוקים ואפילו ממ"ר אחד או שניים) והדובדבן שבקצפת- כדורים פורחים (היו שם בערך עשרה).
מה שריתק אותי היה לעשות השוואה בין התעופה שלנו לשלהם:
-הבד של הכדור שוקל 300 ק"ג והסל עוד איזה 100 ק"ג (לא נכנס בבגאז' של האוטו).
-צוות הכרחי לתפעול של כדור אחד כולל לפחות ארבעה אנשים חזקים שלא בהכרח יכולים לטוס.
-בניגוד אלינו, הם מייצרים לעצמם את התרמיקה באמצעות מבערי גז אדירים וכולאים אותה בתוך הכדור.
-יכולת התמרון שלהם היא רק למעלה ולמטה וכך בעצם הם מוצאים רוחות בכיוונים שונים.
-השעות הטובות לצאת לאויר הם מוקדם בבוקר, בזמן שהרוח רגועה והאויר עדיין קריר, מה שמאפשר להם ליצור הפרש טמפרטורות גדול בין האויר שבתוך הכדור לזה שמחוצה לו וכך להשיג עילוי יעיל יותר (זה משפט שנכון יותר לארץ שלנו ובקיץ).
-אין להם קריסות ובמקום לקפל טיפים, הם מושכים בחבל שפותח כיפה עליונה שגורמת לאויר החם להתחלף עם אויר קר וכך לרדת מהר יותר.
-ברוב המקרים הנחיתות כוללות התהפכות של סל הנוסעים.
-הם לא מגרזנים (אם הוחלט לצאת לאויר, זה קרוס בטוח).
ובטח יש עוד המון שאני לא בקיא, אך דבר אחד כן: אין יותר מדי מה לעשות עם זה בארץ שלנו (אולי בדרום קצת).
