הייתי באיטליה, בדיוק נחתתי מטיסה מדהימה, האחרונה שלי לטיול הזה.
הגוף מלא אדרנלין ותחושת סיפוק שאין כמותה.
סמס מהארץ, מרחף נהרג.
חולשה בגוף, קיפול ציוד, עצב.
השם לא אמר לי כלום, נמנעתי מלהביט בתמונות כדי להדוף ולהדחיק. לא רוצה לגלות שאני מכיר אותו בפנים.
הדחקתי, הספורט הזה מסוכן, חברים נפצעו, לא רוצה לדעת ולחשוב על הרוג, לא רוצה את התחושה הזאת של מוות כשאני הולך לעוף ולחגוג את החיים.
יומיים שלושה לאחר מכן אני לא מצליח להדוף את הדחף לפתוח את "דף לזכרו".
מזהה את התמונה.
פאק, בטח שאני מכיר אותו.
כואב הלב.
מה שיותר כואב היא הידיעה שהוא לא הראשון ולא האחרון שאאבד מתוך חבריי, כולי תקווה שכולנו בתור קבוצה של מרחפים נשכח מהסכסוכים ופשוט נשתדל לחיות יחד בהרמוניה ודאגה הדדית.
שנלמד ונחקור ונשתפר, שנדע לשלוט על הכלי שלוקח אותנו לגבהים.
שנדע לשלוט על הכלי שלנו, המוח, שלא יוביל אותנו לפינות שקשה לצאת מהן.
אני יודע שלפחות בנושא המוח יש לי קשיים והדחפים להגיע רחוק מהר גבוה, להסתחרר, חזקים מאוד.
תנחומים לאוהבים שווים כקליפת השום.
כולי תקווה שלפחות נצליח בתור עם המרחפים ואיש איש לעצמו, לקחת תועלת מהאירוע שתוצאותיו לא ישתנו יותר, להיות כנים עם עצמנו ולעבוד על הנקודות החלשות שלנו כדי להשתפר ולטוס בטוח יותר ולא רק גבוה יותר.
אנצל את ההזדמנות הכואבת הזאת לבקש סליחה ולפתוח דף חדש עם כל מי שחתול שחור עבר ביננו.
אצלי הדף של כולם נקי, מוזמנים להגיד שלום בעמדה, ללחוץ יד ולהתחיל להיות קבוצה מגובשת ומגוננת על חבריה.