אז היום התחיל בהערכה סולידית של גונן "יש פוטנציאל".
עוד לפני ההמראה החלטתי שאני לוקח כיוון צפונה, רק שלא ידעתי עד כמה...
כבר אחרי היציאה, צפונית לתבור, הייתה לי את אחת החוויות הכיפיות ביותר, טיסה עם דיות.
בין הטרמיקות כמובן שהייתי חייב לתקן כל הזמן מערבה, והדיות סימנו לי לחתוך אליהן ולא אכזבו, חבל שהן כאלו פחדניות וכל פעם שנכנסתי לטרמיקה שלהן הן התחילו לנפנף וברחו לטרמיקה הבאה, אבל בכל זאת יצא לי להיות איתן במרחק של מטרים בודדים, פשוט חוויה מדהימה שאני מאחל לכל אחד. היה לי שם זמן לשחק איתן טיפה ולעבור בין המוקדים על פי הסימון שלהם ורוב הפעמים הן צחקו עליי מלמעלה.
את שתי הטרמיקות הבאות גם סימנו לי הדיות והביאו אותי עד בסיס ענן וטיפונת פנימה.
מעל צומת גולני ניהייתי שאנן ודילגתי על +2 כדי לגלות שלא כל פעם שאני רואה דיות אני יכול בקלות למצוא את הטרמיקה שלהן... ניסיתי לחפש את המקור בפסגה שמעל המחצבה ולא מצאתי כלום אז התחלתי לגלוש חזרה עם רוח גב, בשלב מסויים כבר סימנתי שדה והתחלתי לקלל, גולני שלי אבל לא בשבילי, עד שבערך ב100 מעפ"ש בערך עליתי על מה שיצא מכמה מבנים שם וחזרתי לגבהים הסטנדרטיים. בשלב הזה מעל הצומת כבר גיבשתי מטרה- קו 842 בלי מדי א'
ס.ס. לענן הבא, כמובן עם תיקון בגלל הסחיפה של הרוח, כמעט בבסיס ענן אני מצלם עם הפלאפון ו"אני יושב לי על ענן ומחכה שכבר תבינו..." טוב אז קצת יותר מידי בענן, מחזיק ביג אירס ביד ביד אחת ומעביר בגיפיאס למצב מצפן כדי לגלות שכמעט השלמתי 180 מעלות בלי להרגיש. הביגאירס לא מרשימים במיוחד את הואריו אז בי סטול החלטי פותר את העניין די בקלות.
המשכתי בכיוון עם עוד כמה טרמיקות ועננים בדרך, את מורדות צפת כבר גירדתי כדי לא לסיים בפילון, שם ביליתי כמה ימים מהשירות
באיילת השחר שוב סימנתי שדה והתחלתי להשלים בעצב עם העובדה שהוא לפחות 2 ק"מ מתחנת האוטובוס הקרובה, מה שכנראה נתן לי עוד דרייב להלחם על כמה פיפסים, תוך עידוד משני סיסים, עד שזה הסתדר למשהו שלקח אותי חזרה ל1000.
בשלב הזה עברתי כבר ממש הייתי צריך להשתין וגיליתי שזה לא פשוט כמו שזה נשמע אז החלטתי להתאפק. תכלס הטיסה כבר נהייתה דיי פשוטה כי היו מלא עננים שכל הזמן משכו אז טסתי בקו ישר ורק בפלוסים של ארבע חמש אמרתי חראם ודפקתי כמה סיבובים כדי להרגיע את המצפון
ממערב ניפנה לי לשלום להקה של חסידות שחורות, על הפנים הן טסות, כל אחת מסתובבת לכיוון אחר, חותכות אחת את השנייה, לא למדו חוקי דרך...
התכנון שהיה לי בראש היה לנחות בחלק הצפוני של ק. שמונה קרוב לתחנה המרכזית ובית החייל אבל העננים זרמו להם עם הרוח מזרחה ולא התחשק לי להתברבר בעמק החולה או ברמה במקומות שאני לא כל כך מכיר וגם ממש ממש רציתי "לדקור" את ק. שמונה אז המשכתי למרות שירדתי.
לקראת הסוף קרו שני דברים, אחד זה שנקרע לי אחד המיתרים של ס.ס. שמאל ובעצם הA השמאלי לא נמשך, והשני זה שהרוח נהייתה צפון מערבית חזקה וחדרתי עם הס.ס. ונסיון לפצות ידנית על המיתר הקרוע, בפחות מ10 קמ"ש.
הבנתי שעלולה להיות בעיה בנחיתה ושאני צריך לשים לב טוב מה אני עושה. בחרתי שדה שמלמעלה נראה דיי מתאים, בתקווה שאין בו בזנטים, ממטרות, או שאר דברים שאני לא רוצה לנחות עליהם, ונסחפתי אליו על הצד, כשאני עם הפנים לרוח, כדי לתקן טיפה אחורה לא הייתי צריך להסתובב אלא רק לעשות כמה שמיניות עדינות, חטפתי כמה מטרים מהקרקע עוד איזה בומבה לא כל כך נחמדה ונחיתה ומיד להוריד את המצנח, להתנתק ו... להשתין....
מסתבר שבחרתי אחלה שדה, חמניות יבשות שיהיה מה לנשנש בדרך
טרמפ נחמד שעצר לי בלי שביקשתי הביא עד אותי עד הפנייה לדבורייה שם תום ואמנון הביאו לי את הרכב, המון תודה להם ולגונן שאסף אותם וקישר אותי לאמנון.
לסיכום, אחת הטיסות אם לא ה! פשוט תחושה מדהימה לעבור כל כך הרבה ק"מ עם חתיכת בד מצ'וקמקת מעל הראש, בלי שום מנוע, אני עדיין בהיי!
