אויי פחדנית שכמותי
לא לחינם כתבתי את שכתבתי על הפחד, (חלק מזה מתועד בחתימה שלי פה בפורום)
אמרתי לעצמי מליון פעם, "אל תתני לפחד לנהל אותך, תעשי, פשוט תעשי..." נו, זה לא היה כזה פשוט,
אבל מי שמכיר אותי, יודע שגם אם לוקח לי זמן, אני לא מוותרת ולא מתיאשת.
היה משהו מאוד מיוחד ביום זה של טיסת הגובה הראשונה שלי.
הייתי שם בעמדה במבוא חמה, לא יכולתי שלא להזכר באחד האירועים החשובים ביותר בחיי 12 שנה לאחור, באותן שעות אז, התהלכתי לי עם צירים ברחבי בית החולים סורוקה, שעות ספורות לפני שהגיחה לעולם בתי הקטנה והמופלאה, הדס.
והנה 12 שנה אחרי, הדס נמצאת איתי בעמדת הרחיפה, מצפה לראות אותי סוף סוף באוויר, מפרגנת לי, מברכת ומעודדת אותי.
אז רציתי כל כך לטוס, כנראה שאני מכורה, כי אחרת אין לי הסבר הגיוני להתעקשות הזאת.
הנפה והמראה טובות מאוד, איזה כיף להרגיש את הטרמיקות, מפחיד אבל תחושה של בטחון, שהכל בסדר, כל זמן שאני שומעת את רומן מדבר אליי בקשר, אני מרגישה רגועה ובטוחה. השתדלתי להבחין בלחץ החופה דרך הברקסים, לא רק להקשיב להנחיות של רומן, להקשיב לו תוך שאני מסוגלת לחבר את ההנחיות למה שאני מרגישה עם המצנח/ברקסים.
הנחיתה פחות טובה, אין ספק שהרבה יותר קשה לעשות את השמיניות מאשר לראות מישהו אחר עושה אותן

חייבת לעבוד המון על הפיינל.
תודה לכם על החיזוק והעידוד
תודה מיוחדת לרומן עם הסבלנות האין סופית שלו, תודה שלא התיאשת ולא ויתרת עליי.
וגם לחברי הנפלא משה אדרי שהתעקש איתי ודחף אותי להמשיך ולהתקדם.
ושלא תחשבו שאולי היתה זו טיסה וירטואלית

, הנה הוכחה מתועדת...
http://www.youtube.com/user/sigisela1?feature=mhee#p/a/u/0/j-zC4emNmL4סיגי