מההנפה כבר נראה היה שמשהו "לא יושב" כמו שצריך.
הם רצו והתנתקו מוקדם מדי, הנוסע התערסל לו להנאתו ושכח לרוץ... כשהמצנח השיג אותם ורץ קדימה העילוי פחת והם ירדו בחזרה לקצה המצוק כשהנוסע יושב על האדמה.
אם רצים מהר ולא בהדרגתיות החוצה, אנחנו מקדימים את המצנח ויוצרים זוית התקפה גדולה יותר (המצנח מאחורה) ויותר עילוי. הבעיה שבאתרים בלי המון שיפוע ועם רוח יש סיכוי שנתנתק מהקרקע עם מעט מהירות ונחזור אליה כשהמצנח ינסה להשיג אותנו.
המצנח חייב לייצר מהירות כדי להמשיך לייצר עילוי ולכן הוא יצלול (כמו פיץ' קונטרול או "דולפין") עד שהוא ישיג מספיק מהירות לטיסה נורמלית.
בצלילה הזאת עלולים לקבל פרונטל רגע אחרי ההמראה ו\או עלולים לגעת שוב באדמה (אם לא מוכנים או אם המהירות כבר גבוהה, זה עלול להיות מסוכן כמו בוידאו).
חייבים להמריא עם כנף יציבה מעל הראש! זה אומר שמתאימים את מהירות הריצה למהירות המצנח, ואת מהירות המצנח לריצה (ע"י הברקסים), בכל מקרה שואפים להכי מהר אבל לא על חשבון זוית ההתקפה מיוצבת ונכונה.
אם באותו רגע הטייס היה מושך ברקסים כדי למתן את הריצה קדימה, המצנח היה מייצר יותר עילוי באותו רגע ומאפשר להם פחות משקל עם התחת על האדמה. הם היו מחליקים החוצה יותר בקלות (הטייס היה עם הרגליים על הקרקע, היה לו יותר קל לדחוף החוצה אם המצנח היה לוקח יותר מהמשקל של הנוסע). ביטול המראה גם יותר קל כשהמצנח לא מושך קדימה....
הפיץ' הקטן הזה (לפעמים הוא גדול יותר) הוא לא התקטננות, זה לא משהו שאמור להיות חפיף. זוית התקפה מיוצבת ונכונה היא מינימום של יכולת טיסה נדרשת מטייס, בטח ובטח מטייס טאנדם.
בקיצור:
1. היה צריך לשמור פיץ' ולא לרוץ חזק מדי מוקדם מדי.
2. היה צריך לבטל המראה!!!!!!!
3. אם כבר לא ביטל, היה צריך להיות החלטי יותר ולבעוט בכושיליאמא של הנוסע השמנמן (יותר קל להתנצל על בעיטה פונקציונלית מאשר על ריסוק), תו"כ משיכת ברקסים שיחזירו את הכנף אל מעל הראש וייצור עילוי שיעזור לו להחליק החוצה עם פחות חיכוך בקרקע.
4. יש רתמות שמושיבות את הנוסע בכוח גם בלי שהוא רוצה ברגע שהרגליים באויר - יש לזה צד חיובי אבל יש לזה גם שלילי (כמו בגישה לנחיתה שהנוסע לא מצליח לעמוד).
לגבי התפעול אחרי ההמראה - מעורר השראה, לא פחות.
