פורום רוח הקודש מצנחי רחיפה
קהילת הרחיפה/דאיה הגדולה בארץ => פורום רוח הקודש מצנחי רחיפה => נושא נשלח על ידי: גולדי על June 23, 2009, 12:22:20 pm
-
"כשאני מביט למעלה, משתלט עלי כישוף, והרוח מספרת שאני יכול לעוף..."
12 שנים עברו מאז התרסק לי החלום. שנה וחצי מאז הגשמתי אותו שוב.
מאז ומעולם חלמתי והזיתי שאני עפה. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, צועדת בדרך הביתה מבית הספר עם הראש בעננים: מדמיינת את עצמי רוכבת על ענן כמו דובון אכפת לי או רוכבת על האווז "מולי" כמו נילס הולגרסון.
זיכרון נוסף הוא מהפעם הראשונה שיצאתי עם אבא להעיף עפיפון... חזרתי הביתה עם תחושת החמצה: למה אני לא יכולה להיות גמד קטן שיכול לעוף ביחד עם העפיפון?
ביום שהשתחררתי מהצבא, והיה ברשותי סכום הכסף הדרוש, תלשתי מארון הבגדים את הפרסומת המצהיבה של מועדון "עגור". קיבלתי את הכתובת וכבר למחרת התייצבתי במועדון בבת ים. קיבל את פני זאב אינגבר.
"אני רוצה ללמוד לטוס על גלשן אוויר!" אמרתי לו. כשהייתי בת 9 ראיתי לראשונה גלשן אוויר בסדרת הטלוויזיה "מקגייוור". זה היה מבחינתי הכי קרוב לאוויר שיש.
"אין בעיה חמודה", אמר לי זאב. "אם תצליחי להרים את הגלשן ההוא", אמר והצביע על אחד הגלשנים אשר נחו ארוזים בפינה, "ולהזיז אותו מהפינה הזו של החדר, לפינה ההיא של החדר – את מקבלת את הקורס במתנה".
לא הצלחתי.
"יותר מתאים לך מצנחי רחיפה" אמר לי, והושיב אותי לצפות בסרט אקרו. נדלקתי. הרי זה בדיוק להיות הגמד הקטן שעף ביחד עם העפיפון!
בלי היסוס הנחתי על שולחנו את התשלום הנדרש לקורס בסיסי-גובה-רכס, בידיעה שאם אני מחליטה לפרוש באמצע: אין אפשרות לקבלת החזר כספי: "אין סיכוי שאני פורשת באמצע... פשוט אין סיכוי!!!"
הטיסה הראשונה בקורס הבסיסי בגבעה, הייתה הפעם הראשונה שלי באוויר, על כלי טיס כלשהו.
יום שישי 19/9/97 . נוסעת עם אבא למבוא חמה.
עולים למבוא. לא זוכרת את ההתרגשות של הטיסה, רק זוכרת שהטיסות הראשונות מטולטלות ומפחידות. 2 טיסות ראשונות ביום שישי.
יום שבת (יום אחרי), ואני עולה שוב למבוא חמה. הפעם עם אמא, אבא וגם עם סבתא וישקה. טיול משפחתי שכזה. אבא מצלם הכל במצלמת הוידאו.
החבר (שיהיה לימים בעלי) צופה בסרט המתעד את כל ההתרחשויות ("את בסינק לכיוון המתח הגבוה, תחליטי לבד אם יש לך מספיק גובה בשביל לעבור אותם, או לנחות לפניהם...") - וביום המחרת, מכריז אהוב ליבי: "או אני או המצנחים!"
אהבה גדולה היתה לנו אז. לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיו, והוא היה שם קודם. לא ממש האמנתי שהוא מדבר ברצינות. לא האמנתי לו שהוא באמת יעזוב אם אמשיך.
לפני הטיסה החמישית, תדריך שדה נחיתה למרגלות הגלבוע, הוא מתקשר לטלפון הנייד ואומר לי משפטים שלא מאפשרים לי לעלות יחד עם כולם. אני מתקפלת הביתה. ריב גדול... מיליון דמעות - אבל בסופו של דבר אני פורשת מהספורט, עוד לפני שממש נכנסתי אליו.
השנים חולפות. עבודה. חתונה. אימהות לשני ילדים מקסימים. מידי פעם אני מגניבה מבט לספר ההדרכה של זאב במדף הספרים. מידי פעם אני רואה אותם מכביש החוף, והלב נחמץ.
אח"כ בא המשבר בחיי הנישואין. ממש לא קשור לרחיפה. החיידק הרדום שהמשיך לקנן בי כל השנים - קם לתחייה מחדש.
שלושה חודשים אחרי שהתנפצה אהבתי הראשונה - גיליתי אהבה ראשונה אחרת:
"ארנון הי. אתה אולי זוכר אותי? עשיתי קורס בעגור בשנת 97..."
ארנון קצת מוותר לי: אחרי שמונה טיסות בגבעה (במקום 12), אני מגיעה שוב לקורס גובה.
הדרך למבוא לא השתנתה הרבה. בראשי מתרוצץ משפט אחד שיכול לתאר את ההרגשה הזו בבטן, בזמן שגלגלי הרכב שלי נחבטים באדמת הבזלת: באתי הביתה.
-
במילה אחת - מקסים !!
-
מרגש עד דמעות תיראי איזה דרך עברת
כל הכבוד !!!!!!!!!!!!!!!!!!!! hug hug hug
-
גולדי.
חפשי לך ממלכה.
כתר כבר יש לך :)
-
בזכות אנשים כמותך
אנחנו משמרים את הרוח החייה של רוח הקודש
אוהב אותך (מייד אחרי יניב lugh )
אדרי
-
דווקא הפוסט הזה העציב אותי. :'( אחרי 12 שנה ושני ילדים מקסימים משבר בחיי הנישואין. אותי זה העציב.
משה (בתחילת הדרך הזוגית / המשפחתית)
-
משה, תחילת הדרך הזוגית היא גם תחילת המשבר הזוגי.
ככה זה בחיים.
קבל את זה באהבה :)
-
ספי...
קצת אופטימיות...אני מבקש.
תן לבחור להבין את זה לבד
-
הצלחת להוציא לי דמעה קטנה בקצה העיין - אין מילים !
-
יעל - מקסים (סליחה יוגי על העתקה)
אביב
-
יעלי חמודה,
עם כל מה שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמינו, אף אחד אפילו לא מתקרב לחצי מרמת התשוקה שיש לך לספורט הזה.
מחכה לפרק הבא
ערן
-
גולדי.
לא יפה ככה פתאום לגרום לנו לבכות.
ריגשת אותי!!!
תמשיכי כמו שאת.
בידידות - גורדון
-
גולדי, בהחלט מזדהה ! גם לי היו חלומות חוזרים ונשנים, בגרסאות שונות על ריחוף באויר. רק שאצלי ירד האסימון לאחר משבר הזוגיות וסיום פרק הנישואין, כך שלי לא היה מי שיגיד ; "אני או המיצנחים". לדעתי, וזו דעתי בלבד, מי שאומר משפט כנ"ל לאדם אחר שהוא אמור לאהוב, לא זו בלבד שהוא שם עצמו מעל לדברים היקרים לזולתו, אלא גם מקטין ומצמצם אותו.
לכן, אני בהחלט שמח בשבילך. מאחל לך המון טיסות נפלאות ובטוחות.
-
משה....אתה מבין שאתה נכנס עכשיו גם לסטטיסטיקה?
דרך צלחה חבר.
יעלי,,,מה יהיה איתך? מתי תתחילי לטוס?
-
יעל את אוצר!
-
רק מי שיבין לליבך-יבין?
אני:רוצה קורס מצנחים
אשה:למה?למה זה טוב בגילך
אני:לא הייתי בחיל הצנחים,אני מעדיף ללמוד לטוס
אשה:אם כל כך בא לך!לך תעשה
אני:קונה מצנח ועובר את הקורס==שמים איתי,שי,אילן ארז.
אני:מאושר נהנה עוזב את הבית-שישי -שבת
אשה:כך יהיה כל שבת
אני:כן
אשה:או אני או מצנחים
אני:מצנחים
אני:ממשיך בהעדרויות מהבית
אני:נפצע,מאושפז ,מטופל,מחלים כ-80% ומרחף מעט
אשה:תפסיק עם זה,לא רוצה שתמשיך או אני או המצנחים
אני:מצנחים,מאושפז והציוד החדש מגיע מברזיל חוזר לרחף מעט
אשה: אין לי ברירה תהיה זהיר יותר
אני:אמן
הכפרי פצוע מיום 18.10.06 ועדיין ובקרוב חוזר לאישפוז עקב התאונה
5.7.09 לביה"ח רמב"ם לשני ניתוחים נוספים
רק אני יבין לליבך אחרי יניב ולפני אדרי ידידי
כל הכבוד לך יעלי,ושנינו מבטיחים להיות יותר זהירים בטיסות
ובהצלחה בכל
-
סיפור מקסים
קבלי בקארמה..
-
טוב תקשיבו...
אני ממש נרגשת מהתגובות אבל...
הרעיון שלי היה לפתוח שרשור "כל ההתחלות"... ושעוד אנשים יספרו כאן סיפור נרגש על מה שהביא אותם לספורט... ;D
אז קדימה.
-
ברוכה הבאה הביתה
-
טוב, הסיפור שלי קצת שונה ואולי קצת לא קשור ככה שאני מתנצל על האוף-טופיק, אבל אשמח לשמוע את דעתכם עליו.
תמיד רציתי לעוף. כבר בגיל 16 בגדנ"ע אויר הייתי בקורס דאיה, וקורס דאיה מתקדם. מאז שאני ילד אני מטיס טיסנים. את הטיסנים שלי בניתי בעצמי בהשקעה של חודשים ואלפי שקלים שלא היו לא לי ולא להורים שלי. עכשיו הקטע אם טיסנים, הוא שהם מתרסקים, ולפעמים מתרסקים בצורה אלימה. יותר מפעם ראיתי כיצד חצי שנה של עבודה ואלפיים שקל (הון עתק לילד בן 15) המגולמים בתוך כלי טייס יפהפה מתנפצים על הרצפה ומתרסקים לרסיסים. לאט לאט וכבר בתור ילד אתה לומד שכל מה שיכול להשתבש באויר - ישתבש, ואתה כל הזמן מחפש את זה. זו תכונה שאחר כך מלווה אותך לכל מקום בחיים. אני לא חושב שזו פחדנות (למרות שככה זה נראה כלפי חוץ), אבל זו כן התעסקות...
לפני פחות משנה נרשמתי לקורס והתחלתי לרחף. בהתאם למה שכתבתי צפיתי בכל סרטון תאונה שיכלתי למצוא, מנסה להבין מה גרם לתאונה, קראתי מאמרים, והתעסקתי בנושא. הטיסות עצמן היו מדהימות. הרבה יותר מדהימות מהטיסה בדאון, אין בכלל מה להשוות. אבל כל הסיפור הרגיש לי מסוכן. מה שיכול להשתבש באויר - ישתבש, וכאן כ"כ הרבה יכול להשתבש... בחלק גדול מהסירטונים לא הבנתי מה גרם לתאונה. גם אחרי שהסבירו לי לא האמנתי שאני הייתי יכול לנהוג אחרת. בחלק מהסרטונים הציוד שלי לא היה יותר בטיחותי משל הטייס המתרסק. ברוב הסרטונים לי לא היה יותר נסיון משל הטייס המתרסק. ויותר מפעם אחת נקלעתי בעצמי למצבים שבהם פשוט הגבתי לא נכון (לפי המדריך) והכנסתי את עצמי למצבים שעלולים היו להוביל לתאונה. בחלק מהמקרים ידעתי גם שאם אקלע למצב הזה שוב, לא אדע לפעול נכון. בחלק אחר מהמקרים פשוט לא ידעתי מה הפעולה הנכונה, ואם בכלל אדע לזהות את המצב (דוגמא - קצת אחרי המראה במבוא חמה הרגשתי שאין עומס על הברקסים, בכלל. ולא, הם לא היו משוכים ככה שלא הייתה סיבה לחשוב שאני לפני הזדקרות. אז הנחתי שהמצנח רץ לי קדימה מעל הראש ומשכתי בברקסים כדי לבלום אותו. כמה? כמה שצריך. בדיעבד הייתי קרוב מאוד לפול סטול, ועד היום אני לא יודע למה ואיך הגעתי למצב הזה. אני לא יודע גם אם זה היה בראש שלי, או שאם לא הייתי מושך בברקסים הייתי מקבל קיפול קידמי 10 מטר מעמדת ההמראה.) בכל מקרה המשכתי, ונהניתי בטירוף מכל רגע. אבל בלב ידעתי שאני מחכה להחליט - עד כמה תאונות הן בשליטתי, ועד כמה אני אני משחק כאן בקוביות עם הרוח והקרקע הנוקשה (מידי).
הסיפור נגמר בטורקיה. הצטרפתי לקורס מיני SIV אולי קצת מוקדם מידי (הפעם הראשונה שקפצתי בלי המדריך לידי היתה שם) ובאחת הטיסות הראשונות נכנסה חזית כשהייתי באויר. מתחילת הטיסה הרגשתי שהאויר פעיל מאוד. סינקים חזקים, המצנח מטלטל, ועילוי חזק במעבר מעל הים. הרגשתי שהמצנח לא רגוע גם מעל המים והחלטתי שאני לא מבצע תרגילים. רק אחרי שהמדריך הורה לי להמשיך עצמאית ולנחות על החוף הבנתי שאני בבעיה. פניתי מול הרוח וכשהסתכלתי למטה במקום שהים ילך אחורה, הוא הלך קדימה... חשבתי על התחקיר תאונה של גולדי וניסיתי ליישם את המסקנות שלו. בהוראת המדריך בקשר הפעלתי ספיד סיסטם (בפעם הראשונה) וקיפלתי טיפים. אני לא יודע אם כך זה אמור להיות אבל היה ממש קשה לדחוף את המוט. אחרי שניות הרגליים התחילו לרעוד מהמאמץ. ניסיתי להשכב בתוך הריטמה עד כמה שיכלתי ע"מ להקטין את הגרר ולחדור את הרוח. וכך מצאתי את עצמי בגובה כמה מאות מטרים עם רגליים רועדות וכואבות בטירוף, טס ברברס, חושב על גולדי ועל חוטי החשמל שמתחתי ולא יודע אם יהיה בסדר. בסוף נחתתי בבטחה בלגונה ליד הפאב, עם חיוך עצום, מאושר שאני למטה ולא למעלה. לצופה מהצד אני משער שכל הסיפור לא נראה נורא בכלל, גם למי שמבין במצנחים כנראה שהסיפור לא נראה מפחיד באמת, אבל אני החלטתי. הספיק לי.
מאז הייתי באויר עוד פעמיים, אבל לפחות לעכשיו ההחלטה התקבלה. מה שיכול להשבש באויר ישתבש. לטייס מנוסה יש הרבה שליטה בגורמים הללו (למרות שלא מוחלטת) אבל לי ממש אין...
אז כרגע כל שנותר לי הוא לקנא בכם(בטירוף), לחלום על טיסה עם ציפורים, ומי יודע אולי יום אחד אולי אצטרף אליכם שוב...
-
צביקה,
תודה! :) וגם תודה על ההשראה.
חנוך,
שלחתי לך מסר.
-
גולדי,
בתור אחד שעזר מעט לשמור את הגחלת לוחשת, אני מאחל לך המון הנאה, המון כייף וטיסות בטוחות לרוב.
והעיקר - שתמיד תנחתי על הרגליים בבטחה ובהצלחה.
ושתמשיכי לרגש אותנו בהתלהבות שלך, ובברק בעיניים שלך ובקול שלך כשמדובר על רחיפה, מצנחים וחברים.
רק טוב בכל אהבותייך,
אמיר
-
בתור אחד שעזר מעט לשמור את הגחלת לוחשת, אני מאחל לך המון הנאה, המון כייף וטיסות בטוחות לרוב.
את החלק הזה ביומן כבר השארתי רק ביומן... אחרת זה היה כבר מתחיל להעיק... ;D
אבל זה נכון - אמת לאמיתה. "העיניים היו יוצאות לי מקנאה למראה התמונות על שולחן העבודה שלו..."
ואז כשאמרתי לך שאני חוזרת לרחיפה... אמרת לי: "חפשי בגוגל: רוח הקודש מצנחי רחיפה" והשאר היסטוריה. hug
קיבלת ממני קארמה.
ראשון?
-
שני כנראה...
או שמקבלים אחד בונוס בהתחלה ...?
ד"ש מדבלין המדליקה,
אמיר
-
שני כנראה...
lugh
התכוונתי ליום. לא לקארמה...
-
הי גולדי,
אם אדרי מספר 2 אני רוצה את מספר 3 :) hug
גרמת לי לכתוב מה שלא עשיתי הרבה זמן, אז הנה הסיפור שלי
זוכרים את אצבעוני, ירחון לילדים,
זה התחיל בגיל 6 כיתה א' האהבה לניתוק מהקרקע,
לאחר שהמגזין אצבעוני יצא במבצע לכל הרוכש מנוי מקבל טיסה בשמי הארץ,
שכנעתי את ההורים שלי לעשות מנוי וכך זכיתי להתנתקות הראשונה שלי מעל הקרקע.
מאז, החלום לטוס לעוף ולרחף כמו ציפור לא עזב אותי.
החלום לטוס נשבר בגיוס לצבא, כשלא התקבלתי לקורס טיס,.
אבל שרתתי בחיל האויר בבסיס רמון שם היתה לי הזדמנות קצת לחוש בצורה וירטואלית את חויית הטיסה מיד שניה.
כבר בהתחלה ידעתי שאת החלום הזה אני חייב לממש, ולכן עם קבלת משכורת הקבע הראשונה התחלתי בלימודים לקראת קבלת רישיון טייס פרטי.
באותה השנה, פתחו בבסיס חנות ספרים, ולמרבה הפלא את הספר הראשון והיחיד שקניתי שם היה הספר של זאב אינגבר על מצנחי רחיפה.
שנים רבות היה לספר מקום של כבוד בספריה המצומצמת שהכילה חומר בעיקר על תעופה, ומדי פעם הייתי מדפדף וחולם על הדבר הבא, לרחף כמו ציפור.
קבלתי רשיון טיס פרטי , השתחררתי מהצבא והזמן עובר חולף,
לימודים, תאונת דרכים, חתונה, לימודים, ילדים ,בית לבנות וכן גם עבודה,
וכך לאחר כ 15 שנה בגיל 40 עם ספר ביד של זאב ועם הרבה שעות צפיה במרחפים בנתניה ( אשתי מנתניה) התקשרתי לטלפון של בי"ס "שמיים" ( אז היו בעמדות עדיין חולצות עם הלוגו של שמיים) , זה היה בתחילת החורף והבחורה שדברתי איתה אמרה לי שכרגע לא כדאי להתחיל וכדאי לי להגיע באביב.
עם בוא האביב ניסיתי להתקשר שוב לשמיים אבל אז כבר לא ענו.
וכך הגעתי לארנון מ"עגור" שבעזרתו ממשתי חלום של 15 שנה , תודה ארנון.
וההמשך ידוע...
יוסי
-
אף פעם לא הייתי מאלה שמסתכלים לשמיים וחולמים לעוף. לא באמת.
אם כי זה מעולם גם לא היה זר לי. מידי פעם בשבתות כשהייתי עובר בכביש המזרחי של הכנרת ורואה בשמיים מצנחים וגלשנים - הייתי חושב לעצמי שזה נחמד ואולי אעשה את זה פעם,
אבל לא ממש ברצינות.
השנים עברו בלי שאקדיש יותר מחצי מחשבה לתעופה בצורה כלשהי. אבל כניראה שזרעים כלשהם נזרעו איפשהו בצד האחורי החשוך של המוח.
אולי זה משבר גיל הארבעים ואולי סתם.
בזמן האחרון התחלתי להיות חסר מנוחה, עצבני ובאופן כללי בנאדם בלתי נסבל, עד שבסוף אפילו אשתי אמרה לי "תראה מה קורה אתך, אולי תמצא לך איזה תחביב?"
תחביב? אני? מה לי ולתחביבים, הרי לא חסר לי שום דבר בחיים וגם אין לי זמן - אני עובד מלא שעות וחוזר הביתה עייף מת להיות קצת גם עם אשתי ועם הילדים, מה לי ולתחביבים?
מה אני יעשה, קרמיקה? מה זה השטויות האלה?
(אבל הזרעים שמאחורה כבר החלו לתפוח ולהוציא שורשים קטנים)
התחלתי מידי פעם לגלגל בראש את העניין הזה של תחביב.
ויום אחד בדרך הביתה מהעבודה - אני זוכר אפילו את הנקודה המדוייקת בכביש - זה הכה בי. מה שנחבא עד אז באחורי המוח פשוט מילא את כולי ובשנייה הבנתי מה אני הולך לעשות.
התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שאני רוצה לעשות קורס מצנחי רחיפה.
- בסדר, היא אמרה. יופי. תזכיר לי מה זה?
אני חושב,אמרתי, שזה מצנח כזה שקופצים איתו מהרים וצונחים עד למטה.
- וזה לא מסוכן?
מה פתאום, זה בטוח לגמרי. (אגב, עד היום אשתי חושבת שזה ספורט בטוח).
הגעתי הביתה, כתבתי בגוגל "מצנחי רחיפה" וניסיתי להבין במה מדובר. כל הערב קראתי. למחרת התקשרתי לשלושה בתי ספר, או מה שחשבתי שהם בתי ספר. ביקשתי קורס שיהיה בסופי שבוע. כעבור יום חזר אלי אחד, שימי, ואמר שאם אני רוצה הוא פותח קורס עם כמה אנשי הייטק והקורס יתקיים בסופי שבוע. מתאים לי?
- בטח שמתאים לי! איפה חותמים?
כמה ימים אחרי, ביום שבת, התחלנו שליטה קרקעית בדשא שליד מוזיאון האצל. גלעד, לילך, יניב דדון ואני.
ערן
-
ענתי יקרה. זה בשבילך:
(התמונות וההודעה המקורית, בשרשור הנעוץ של קובלינר).
[aeva]הצטרפותי לספורט מצנחי הרחיפה
[attachthumb=#]
אמיר מליק ואיתי לנואל, קורס מצנחי רחיפה - יוני 2003
אחד הסרטים שריגשו אותי בתור ילד קטן היה סופרמן (ספי עכשיו יש לך מתחרה... ) הצילומים המדהימים של הטיסות שלו על נופי ארה"ב במהירות מסחררת ללא תלות בשום מכונה היה מדהים, היו לילות שלמים שחלמתי שאני מעופף כמוהו, וההרגשה היתה נשארת בי גם כשהייתי מתעורר או בכיתה, כל כך רציתי לעוף....
במקור במקור אני נתניתי, בתור ילד קטן אני זוכר שהייתי רואה את הגלשנים ממריאים מהחלק הצפוני של נתניה (מצפון למלון ארבע עונות והמיני גולף ז"ל) ותמיד זה קסם לי וריגש אותי לראות אדם באויר ללא מנוע ממש קסם.
בהמשך עברנו לקיבוץ העוגן, העיר הגדולה היתה תמיד נתניה, ויצא לי באחד מהפעמים לבקר בעמדה הישנה מצפון למלון כרמל, דיברתי עם כמה מהמרחפים, וכמובן שהשאלה הראשונה היתה מה המחיר?, לאחר שהבנתי באילו עלויות מדובר הבנתי שזה מעבר להשגתי, עם תקציב חודשי של 50 שקל מהקיבוץ (בשיא הרצינות זה היה התקציב החודשי שיכולנו למשוך בקיבוץ) החלום נשאר בגדר חלום.
בצבא רציתי להצטרף לצנחנים אבל בסופו של דבר צורפתי להנדסה קרבית (אני לא מצטער היום) וגם כאן חלום הטיסה נלקח ממני
לאחר הצבא עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לנתניה, יצא לי לבקר בעמדה עוד פעם אחת, ואני וחבר שלי מהקיבוץ רצינו לקנות מצנח ולהתחלק בו, אבל גם רעיון זה נגנז (אותו חבר עשה קורס דרגה 1 אצל ארנון הר לב אבל לא סיפר לי, רק לפני כמה שנים העיז לספר לי)
אני עבדתי איזו תקופה בפ'ק גנרטורים מה שגרם לי לסוע כמעט לכל חור בארץ, יום אחד (ואני זוכר את זה צלול כאילו זה קרה אתמול) ירדתי מרמת הגולן דרך יהודיה והחלטתי לסוע מהצד המזרחי של הכנרת, כשהתקדמתי לעבר שדה הנחיתה של מבוא חמה ראיתי את המצנחים גולשים לאיטם במורדות, ונזכרתי שוב בחלום, אותו יום דיברתי עם ענת שאני רוצה לעשות קורס מצנחי רחיפה, אבל גם אז חלום זה נגנז, כמה שבועות לאחר מכן התקבלתי לאפלייד מטאריאלס ומצאתי את עצמי מבלה שנתיים על חשבון הברון בחו"ל וגם שם שני ביתי הגדולה נולדה.
חזרנו לארץ, עברנו לקריית גת וגרנו שם, והחלום נשכח שוב, עד ליום אחד מיוחד אשר היה יום פעילות לעובדי אפלייד מטאריאלס בחוף ניצנים, ומי היה שם?, ניחשתם נכון, דויד פרנק עם הטנדם והמנוע, הוא הטיס את הילדים של חברים לעבודה, בשביל הכיף כמובן, הוא כל פעם לקח ילד אחר ועלה איתו לאויר, מבצע ווינגים, ונוחת בקלילות רבה, אוי אני נישברתי באותו יום....
מאיה נולדה כשבוע לאחר מכן, ואנחנו החלטנו שהגיע הזמן לעזוב את קרית גת, אבל לא שכחתי את דויד פרנק, ואני הייתי זקוק לשינוי בדחיפות.
חזרתי לעבודה וחיפשתי את דויד, הוא עבד משמרות ופגשתי אותו לבסוף, התחלתי לחקור אותו לגבי מצנחי רחיפה, איך לומדים, מתי, היכן, מנוע, מחיר (כבר לא היווה בלם) , המלצות, סיפורים, ואני זוכר עד היום את השיחות הללו, דודי השיג לי את מספרי הטלפון של שמיים ועגור, בחרתי בשמיים (אקראית) וכבר קבעתי עם איתי לנואל להפגש באודים לתאוריה.
[attachthumb=#]
בד"ח לפני טיסה, איתי מוודא שהכל קשורה - זו לא טעות כתיב
הגעתי למחסן של איתי באודים, וכל הדרך לא האמנתי שאני עושה את זה, גם כשיצאתי מהאוטו לצריף לא האמנתי שאני עושה את זה, וגם כשאילן ארז עבר איתי על התאוריה לא האמנתי, הייתי בתוך חלום שעומד להתגשם וישבתי מהצד וראיתי איך הוא קורם עור וגידים,
לאחר התאוריה בשעות הצהריים מצאתי את עצמי עם אילן ארז (היה לו סובארו טנדר) בקצה צוק מנדרין עם מיצנח בול, אילן הראה לי איך מניפים, וכמה זה קל להחזיק את המצנח מעל לראש (חוכמה גדולה) נרתמתי כולי רועד למצנח, שאלתי את אילן אם אני אצא עכשיו לאויר, "לא מה פתאום" הוא ענה, רק לא ידעתי אם זו עוד אחת מהתשובות המתחכמות שלו, הנפתי, והמצנח עלה יפה מעל לראש בעזרתו של אילן, התחלתי ללכת, ואילן משך לי את הברקסים, הלכתי שוב אחורה הכנו את המצנח, הנפתי לבד והוא התחיל לצעוק לי לרוץ, רצתי, הגעתי לקצה הצוק והוא לא אמר לי להפסיק, המשכתי, ופתאום שמתי לב שאין לי אדמה מתחת לרגליים, זה היה מדהים, שמעתי את אילן עם המגאפון אומר לי "משוך קצת ימינה, ועכשיו בצע פלייר", עשיתי מה שאמר לי ונחתתי נחיתה רכה בחוף הים, קשה להסביר את ההרגשה על הפנים שלי אבל החיוך שלי היה מאוזן לאוזן, אספתי את המצנח כפטריה ורצתי (ממש רצתי) אל אילן, טיפסתי במעלה הצוק, זה לא היה קל אבל עשיתי את זה מהר, הייתי צריך להמריא שוב, אותו יום ביצעתי 4 טיסות
[attachthumb=#]
המצנח לא עולה ישר - קורס מצנחי רחיפה יוני 2003
שבוע לאחר מכן סיימתי את טיסות הבסיס והתקשרתי למענה הקולי של שמיים כדי לדעת אם מתבצעת טיסות בגובה בסוף השבוע, לצערי אותו שבוע מזג האויר לא אפשר זאת ואני נשארתי כסהרורי עוד שבוע שלם, דיברתי בעבודה עם דויד, שמעתי עוד סיפורים וכבר הייתי מוכן לחוויה הגדולה מכולם, טיסה בגובה.
[attachthumb=#]
איזה בעסה, שוב פעם לא הלך לי
יום שישי הגיע, המענה הקולי דיווח שנפגשים בצמח, הייתי שם ראשון לפני כולם, לאחר כ 15 דקות הופיעו אילן ארז, איתי, וטקסרמן (טקס) כמובן עם המיציבישי (מיצי) לאחר תדריך באוהל בשדה הנחיתה הצטופפנו במיצי עם עוד כ 12 חניכי שמיים, חלקם שוכבים על המצנחים בתא המטען, עלינו לעמדת ההמראה, ואיזה מראה נשקף לעיני, הייתי בפעם הראשונה בעמדה, הגובה, הנוף, הכנרת הפרוסה מתחתי, וחם, וריח של שדות, קיץ מרחבים וחופש הכל התערבב ביחד ואני כבר רציתי להיות באויר.
התארגנתי, ביקשתי מאילן ארז שיראה לי איך מחברים את המצנח לריתמה, הוא עזר לי גם להרתם, ראשונים יצאו החניכים הותיקים יותר, הרעש של חיתוך הרוח במצנח לאחר ההנפה בשקט של מבוא חמה בבוקר כאשר עדיין אין רוח עדיין מדהים אותי כל פעם מחדש,
החניכים הראשונים הראו לנו איך נוחתים והבנו את הפרוצדורה, אני היתי מוכן ומזומן לצאת לאויר.
הנפתי והמצנח עלה לי ימינה מדי תקנתי אבל לא מספיק חזק, ואיתי משך לי את הברקס, "תסתדר מהר כי הרוח מתחזקת" ומיהרתי לעמוד שוב עם המצנח בצורת בננה, עוד הנפה, והפעם זה עלה טוב, אבל איתי שוב משך לי בברקס, הוא טען שהמצנח עבר אותי, שוב הסתדרתי, ושוב הנפתי כבר כמעט ללא כוחות, איתי משך לי במיתרי ה A ועזר ליצב את המצנח (הרוח התגברה) והנה בלי לעשות כלום הייתי באוויר
הסתכלתי לכיוון הרגליים שלי ו"אמאל'ה" לא ראיתי את האדמה, איזה פחד!, המצנח היתלתל באויר, וגרם לי בחילה, רציתי לרדת רציתי לפרוש, לא רציתי להיות שם בכלל, איזו טעות, אני רוצה לרדת, המצנח המשיך להטלטל, ואני באמוק בילתי מוסבר תופס בויליינים כנקודת אחיזה במציאות, ככל שהתרחקתי מההר המרחק לאדמה רק הלך וגדל והטילטולים נמשכו, אני רוצה לרדת!
לאחר עוד כמה דקות טיסה ככל שהתקדמתי לשדה הנחיתה כך הטיסה נעשתה רגועה יותר ללא טילטולים, אויר חם וכיפי נשב בפני, תחושת החום והמחנק של הכנרת, הריח של הימה הענקית הזאת, והנה אני מנהג את המצנח לפי הוראותיו של אילן ארז, ונחיתה עם ריצה קצרה, הנה נגעתי שוב באדמה.
[attachthumb=#]
עוד רגע ואני נוגע באדמה - קורס מצנחי רחיפה, יוני 2003
אני מסתכל למעלה ומתקשה להאמין שלפני כמה דקות הייתי שם, בקצה הצוק, ועברתי את כל הדרך הזאת באויר, מתישב נרגש אני חושב על מה שעברתי, אבל התחושה הנוראית בתחילת הטיסה עדיין לא מרפה, לנסות ולהמריא שוב? אבל תנאי מזג האויר התחזקו מוקדם, ושיחררו אותנו לאחר טיסה אחת בלבד
אני חוזר הביתה בתחושות מוערבות, סוף הטיסה היה כיף אבל ההתחלה שלה היה סיוט, מה לעשות?, לוותר? אני מתיעץ עם ענת שאומרת שמימלא שילמתי אז שווה לנסות שוב, אם זה שוב יהיה סבל אז פשוט לוותר
[attachthumb=#]
כמו ברווז שמנסה להמריא, קורס מצנחי רחיפה יוני 2003
שבוע לאחר מכן אני מגיע שוב למבוא חמה, שוב הריטואל הרגיל של התידרוך, הצפיפות במיצי, ההכנות והבד"ח לפני, ההנפה, ההמראה, ושוב אני באוויר, אבל אוויר מרגרינה כבר מההתחלה, אני לאט לאט עוזב את הויליינז, מרים את הראש ומסתכל סביב, ההרים, הכנרת, סוכת הנחיתה, הברושים, הפרות, טבריה, אני רואה את הכל, אני גולש לאיטי, ללא חיכוך, מחליק מטה מטה ונוחת כ40 מטר לפני הסוכה, אוי זה היה מדהים, אני חייב לנסות שוב, כדי להיות בטוח, ואני מקפל בזריזות ועלה שוב למעלה במהירות, יוצא שוב, אבל הפעם עם עניים פקוחות לרווחה, איזה תענוג...... אני באוויר..... המצנח שורק מעלי, ואני מנווט את דרכי לעבר הסוכה, נחיתה רכה, ואני מכור, ממש מכור, הכי מכור שבעולם
עוד באותו יום קניתי את המצנח הראשון שלי (קומפקט) ידעתי שאני סגור על זה כמו שידעתי באותו יום כשראיתי את ענת בפעם הראשונה....
[attachthumb=#]
כבר שניה שאני באוויר, איזה כיף, קורס מצנחי רחיפה יוני 2003
[/aeva]
-
יעלי, המתוקה במתוקות,
ב-20 שנה דפק אותי כרונוס הבן-..נה!
אין עלייך ומזל שיש אותך!
-
מחלת הרוח שלי
אל מצנחי הרחיפה הגעתי בעקבות ייעוץ ארגוני שעברנו בחברה לפני ארבע שנים. הייעוץ, שבא לטפל בתחושת תקיעות שהרגשנו בחברה, איתר אותי כאחד מגורמי הבעיה. היועץ, ברוב חכמתו, אילץ אותי להתמודד עם השאלה איך אני, כמוביל החברה, מחדש את מקורות האנרגיה שלי. השאלה נשארה להדהד בראשי מספר שבועות.
עד לאותו רגע עבדתי בשתי משרות מלאות, שלא ניתן היה לדחוק סיכה ביניהן: גם ניהול משרד הפרסום (שם אני אחראי על נושאי האסטרטגיה של הלקוחות) וגם להיות בעל ואב משקיען.
ואז הבנתי – לא נשאר לי כלום לעצמי. חילקתי הכל למשפחה, ללקוחות, לעובדים. אמנם פה ושם התענגתי על ספר או דחסתי אימון במכון – אבל זה היה בשולי הזמן, לא כדבר שאני באמת מחוייב לו. הבנתי שאני צריך למצוא משהו שיהיה שלי, שאתחייב לו, שימלא אותי באנרגיה ושיהיה אני. מספר שבועות חיפשתי את הדבר. עד שידעתי.
כשהייתי ילד היה לי חלום מוזר שחזר מעת לעת - חלמתי את עצמי עף. כשהייתי נער בן 15 או 16 ויתרתי על השתתפות בטיסה משפחתית לחו"ל. את הכסף בחרתי להשקיע בקורס גלשני אוויר – שם למדתי לדאות פרקי זמן קצרים מגבעה בבת ים אל חוף הים. חסרון הכיס והצורך ברכב גדעו את קריירת התעופה הקצרה שלי. מאז אמנם כבר התנסיתי בלא מעט פעילויות פנאי מאתגרות יותר או פחות, אבל פלאשבק לשניות ההן באוויר סיפק לי את התשובה. בגיל 36, לתמיהת רבים, אבל בתמיכת מעטים ויקרים, החלטתי לחזור לאוויר. כעבור עשרים שנה, חזרתי לאותה גבעה בבת ים, כדי להזיע מחדש וללמוד אצל ארנון את רזי מצנחי הרחיפה. אחרי "הטירונות" בבת-ים עברתי לאתרי הגובה בגלבוע ומבוא חמה להשלמת ההכשרה. ליום הולדתי ה-36 רכשתי לעצמי מצנח חדש ואת האביזרים הנלווים והמראתי אל החופש.
-
צביקה,
איזה כיף!
והיום אפילו היית בארסוף!!! :)