יום חם.
אוויר בקושי זורם וכשכן הוא צפוני.
העמדה מפוצצת.
לפחות שלושים חברה בנוסף לליגת גלשנים אשר פרוסים בשליש העמדה העליון.
אני נדחף על תקן נכה ומפקשש בכיוון הריצה אל תוך הרוח. אני מבטל מאוחר והחופה ממשיכה ריצתה קדימה.
חבר'ה עוזרים לי לפרום את המיתרים מהגדר השוכבת. אני מחזיר לפטרייה ועולה חזרה.
בינתיים החברה מהגלשנים מבקשים חלון "להוציא כמה כלים לאוויר".
הראשון, גדי, עומד מוכן להמראה, מחכה.
משב מערבי חלש נכנס, והרחש "משב, משב..." ממלא את העמדה.
מישהו אומר שבמשב כזה, מצנח רחיפה יכול היה לצאת.
כעבור דקה, גדי אומר לי לצאת לפניו.
אני אומר תודה תוך פריסה, ומתמקם.
אין זכר למשב שהיה. אין אוויר.
בסיטואציה שנוצרה, בה גדי ייצא אחרי, אני לא צריך לצאת על הפיפס הראשון. גדי ייצא לפחות דקה אחריי. אין מה למהר. אני יכול לחכות לתנאים שטובים לי, מבלי לעכב אף אחד.
אני אומר לגדי: "כאשר תרגיש שזה מתחמם לך, תודיע לי, ואני יוצא"
גדי מהנהן לאות הן.
ואז התחיל להיכנס משהו.
אני מסתכל רק על הפנים של גדי. הן חתומות.
יהודה ואבי, שביקשתי עזרתם לזהות מתי המשב לא צפוני מדי, מאותתים לי שזה מתקרב.
תאים בצד ימין מתחילים להראות סימני חיים, אבל זה עדיין לא כאן. אני רגיל "לרקוד" טיפה עם התרמיקה, להרגיש אותה מנגנת בתאים כמו קלידי פסנתר, וכאשר היא במקום הנכון, להתמרכז לתוכה ולצאת.
הפנים של גדי עדיין חתומות, כאשר אני שומע "משב, משב! , משב!!!! משב!!!!!!!!!!!!"
שמעתי, הקשבתי, נלחצתי, איבדתי את עצמי ועם תאים מתנפנפים באי סדר הנפתי במכה, שני צעדים אחורה, סיבוב קדימה, וריצה לפני שהספקתי לקלוט את כיוון הרוח, כאילו היא צפון מערבית, ולא צפונית כפי שהייתה. שלושים מעלות קריטיות. רצתי אל תוך הסינק והשיח שמתחת לעמדה.
אם הייתי מחכה עוד שלושים שניות, ממשיך בתהליך ההמראה שלי, (סביר מאוד להניח ש) זה לא היה קורה.
תודה לחברים שעזרו לי.