המון זמן כבר לא יצא לי לרחף, עד שדעתי נטרפה עליי (כנראה) והחלטתי לצאת לרחף בלילה. כמובן שלקחתי את כל אמצעי הזהירות, הנחתי סטיק לייטים בשדה הנחיתה, דאגתי לוודא מראש שכל הציוד שלי תקין, כמובן שלקחתי איתי את הבת שלי שתעזור ותשמור ונסענו להר הארי.
כן, אני יודע מה תגידו, החרמנות אויר עלתה לי לראש, אבל כשצריך אז צריך, גם אם אמצע הלילה.
ההמראה היתה חלקה, למרות שזה אתגר לא קל להמריא בלילה בלי לראות את המיתרים כראוי, אבל אחרי כל כך הרבה שנים אני כבר ממריא באופן אוטומטי כמעט.
היו תנאים לא רעים יחסית ללילה ולקור שחדר גם את הסרבל טיסה שלי. ריחפתי מעל העמדה והצלחתי להחזיק שם 20 דקות לפני שהקור הכניע אותי והחלטתי לרדת לנחיתה.
גם פה הכל הלך חלק, כבר הייתי בהיי מזה שהכל הסתדר כמו שצריך, בלי תקלות עד ששמתי לב שהסטיק לייטים היו כנראה מהזן הלא מוצלח במיוחד ואי אפשר לראות אותם בכלל!
נלחצתי לגמרי, פה כבר איבדתי לרגע את קור הרוח ושיקול הדעת הבריא (אם בכלל היה לי אחד כשהמראתי) ניסיתי לנחש מהזיכרון איפה פחות או יותר נוחתים, כמובן שהיה לי את הכביש הראשי בתור סמן לא רע....
הרגעים הבאים היו מורטי עצבים ממש כשהתקרבתי לנחיתה...לא טובה בכלל בכלל...הרגשתי את עצמי נוחת על סלע ענק ואת הרגל מתרסקת לי , ממש יכולתי להרגיש את העצמות יוצאות לי מהרגל ואז...
התעוררתי שטוף זיעה ורועד כולי במיטה....
חברה אני כבר לא יכול עם הקרקוע הזה, מה קורה מחר?
