חלק א'
תבור. יום שישי. יום ראשון של טיסה צפונה מזכרון מאז הפציעה.
(ליתר דיוק, הפציעה, התפרים + הזיהום בפוריה, "מה פתאום תפרים?" בהילל יפה + שבוע אישפוז עם אנטיביוטיקה לווריד,
"מה פתאום רק אנטיביוטיקה???" בתל השומר + ניתוח בהרדמה כללית בו ניקו הכל עד העצם וגם חיברו אותי לאנטיביוטיקה לווריד ושחררו אותי לאחר כמעט שלושה שבועות, לא לפני שהכניסו לי צינור לווריד, על מנת שאמשיך לדחוף לעצמי אנטיביוטיקה במשך שלושה שבועות נוספים, מה שבטוח... על עצבות הקרקוע והשיעור הבלתי נשכח כתבתי בפורום לפני כחודש.)
ובכן, טיסה ראשונה בעמדה צפופה מאז ארוע רוח הקודש ב22 ביולי.
הגעתי לעמדה יחסית מוקדם יחד עם יונתן.
הבחור החל וסיים קורס בסיסי, גובה, תרמיקות וSIV בפוקארה שבנפאל, בבית ספר בלו סקיי, שאני הייתי מכנה כבית הספר הגבוה לאמנויות הרחפיה השמיימית.
לרוב, המדריכים לא יראו את התלמידים שוב אחרי הקורס. הגישה היא להעביר לך את המודעות לשליטה בכנף, לקריאת התנאים, להבנת האנרגיה. העניין הוא לא שליטה בך, להיפך, העניין הוא לשחרר אותך.
יונתן בחור שקט, קורן איכות. עליתי איתו מספר פעמים לעמדה בסרנגקוט ודיברנו בדרך. קליק של חברות. קליקה של אוהבי המעוף החופשי התגבשה. שותף לטיסה שמיימית. יונתן, בשלב זה של טיסתו, טס בלי וואריו. אני עשיתי כמעט כמוהו. שמתי את הוואריו על שקט. יונתן גם לא מדליק. ליונתן אין וואריו, על מנת שיוכל להידלק הוא.
יונתן החליט לבצע טיסת קרוס ראשונה היום. סיכמנו שנטוס יחד.
בעמדה ובמעלה הכביש חנו כבר שבע מכוניות. למטה הושארו עוד כמה. הרבה חברים. הרבה התרגשות.
הרוח לא צפויה להגיע לפני הצהריים. יורדים לעמדה, מכינים בניחותא את הציוד, אוספים לפטריה ומניחים בצד, מפנים את השטח לחבר הבא. הכל מתנהל על מי מנוחות. חברות פורחת. יונתן, אף הוא, הכין את הציוד ואת הכנף לפטריה ושם בצד, בפינת העמדה. לא להפריע, בחור נחמד.
עד איזור השעה 12 הצטרפו עוד ועוד חברים. העמדה הייתה עמוסה חברים. נושא השיחה הופך להיות הצפוניות בתבור. הסטרימר הצהוב שעל השיח והסטרימר הכחול המעלה העמדה באחדות דעין. צפונית.
צחי מספר שוב על הסכנות, והשיחה גולשת למסתכנים. שמות מכובדים מוזכרים, ומאבדים את הכבוד. חלקם מאבדים את הכבוד המועט שנותר להם. השיחה על סכנה, וצפונית עיקשת, מעלה את האפשרות להתקפל. טלפונים רצים לעמדות אפשריות אחרות.
התבאסות קלה חודרת לאידיליאת החברותה. אולי גם קצת מתח.
המושג של "חלון הזדמנות" חודר גם. בשוליים. עדיין ממתינים.
מצד שני, פראוויתינג במיטבו. אם לא נדבר בעמדה, אז מתי?
חברים, מתחבקים, מחליפים חוויות, מתעדכנים באירועים, צוחקים.
נחמד. חברותי. חברים... מבטים נעצרים לרגע קט על הסטרימר הכתום בתחתית העמדה. יותר ויותר הוא מביא נפנוף קל כלפי מעלה.
אני נרתם, במחשבה בעדיף לי לנחות מפאת יציאה מוקדמת מאשר להתמודד עם לחץ בעמדה בזמן המראה.
בשעה 12:07 מתייצב הסטרימר הכתום בהסכמה מלאה עם הצהוב והכחול. כנף ראשונה צולחת את האוויר וכעבור דקות בהן כל העיניים בעמדה נעוצות בה, היא מצליחה להתעלות מעל התרמיקות המטפסות במעלה הרכס. היא מתברגת לתרמיקה בחוץ המעלה אותה מעל העמדה. שימי מוציא שני חניכים ואני מתמקם במקום שהתפנה. יונתן נרתם. צחי עוזר לי לפרוס.
הנפה ראשונה לוקחת אותי שמאלה ואני מבטל. צ'ארלי עוזר לי לפרוס מחדש. מתחיל להיבנות תור בעמדה. יונתן נעמד בתור. המשב מתחזק, אני צועק ליונתן "ניפגש באוויר" ויוצא.
לא יכולתי לשער שיעברו שעתיים, עד שאראה את הכנף שלו באוויר.
טיפסתי ל1235 וחזרתי, יצאתי צפונה, והגעתי מעל רכס נצרת, חזרתי דרך השדות, יצאתי שוב לכיוון מאגרי המים. יונתן עדיין לא המריא.
"היו עוד ארבעה חבר'ה רתומים כאשר יצאת" הוא מספר לי בדרך חזרה. "יצאתי בהנפה ראשונה", הוא מוסיף. הוא מספר גם איך כל הלחץ גרם לו לאבד מהאיזון הפנימי ופגם באיכות טיסתו. הוא כועס על עצמו על זה שנתן לאחרים להוציא אותו מאיזונו הפנימי.
את כל שאר הדברים שסיפר, לא אכתוב. אתן לדמיון ולזכרון הקולקטיבי להשלים את הנקודות.
עד שנשים לוח שחור, עליו ייכתוב כל אחד את שמו בגיר, אולי, בשישי הקרובה, משקים הקום יביא איתו דף ונעץ, ירשום את שמו ראשון, יתלה על העץ, וינחה את המגיע הבא לרשום את שמו....
חברים, בואו ניתן ליונתן לעוף בארץ מולדתו, בה נושבת רוח הקודש...
לא לנצח הוא יכעס על עצמו.
שלכם,
קרלוס
