קטע.
שלב בהתפתחות. שלב במיזוג של יכולות, של אנרגיות.
זכרון לקראת סוף היום. רכיב צפוני. שרידי הבריזה מדדים במעלה הרכס, עייפים. בועות משתחררות בתדירות נחמדה. לפני שעתיים טיפסתי איתם שלוש מאות, ארבע מאות מטרים, במרדף אחר העננים. עכשיו יש זכרון עייף.
אני בפינה הצפון מערבית של גבעת עדן, צופה על צומת פרדיס.
דקות אחרי הגעתי, אני עדיין בגובה הרכס, מחכה לבועה הבאה.
מתחתיי, זוג מבוגר ממתינים לאטובוס. האשה מתלהבת מהכנף השקטה מעליה, ומנפנפת לשלום. אני מנפנף חזרה. סתם, פגישה מקרית ממתיקה את ההמתנה לאוטובוס ולבועה.
היא מגיעה, אני תופס אותה, מסתובב איתה צפונה, לכיוון צומת פארדיס ויוצא ממנה דרומה לכוון חוות הברון, דרך טיילת עדן.
עכשיו, מתחיל הקטע.
זוכרים מהפעם האחרונה... אתה בעילוי ושיחים לא זזים > ליבת התרמיקה בחוץ, והיא ליבה חזקה.
ובכן, עכשיו, באמת, מתחיל הקטע.
אז אני טס לאורך הטיילת.
באמצע הדרך, בערך, יש דגלים צבעוניים.
פתאום, אני קולט אותם, נבולים.
הם התנדנדו להם בכיף לפני דקות.
עכשיו, ממש ממש עכשיו, באמת, מתחיל הקטע, רק שאני לא מודע אליו, עדיין.
מה שאני כן מודע אליו, הולך בערך ככה:
הדגלים לא זזים, שיט, אין תמיכת רכס! שיט!! אין מצב שאני חוצה את הגיא!!! פאק!!!
הסיכוי היחיד הוא לצאת...
הקטע הוא, שבעודי שומע את המילה "לצאת" בתוך ראשי, אני קולט שאני כבר בעיצומו של סיבוב ימינה החוצה מהרכס.
שניה אחרי, אני נכנס לבועה המיוחלת המעבירה אותי את הגיא.
אז מה הקטע, בעצם?
האני הפנימי לקח פיקוד בעוד האנליטי העריך את המצב, ועשה את כל שרשרת החשיבה. עד שהבין מה צריך לעשות והוציא את הפקודה, זה כבר בוצע. שלב בהתפתחות.
אם הייתי יוצא כאשר האנליטי סיים מלאכתו, סביר להניח שהבועה כבר לא הייתה שם.
מזכיר לי את עצמי לפני שנה וחצי נהדף על ידי התרמיקות. יש לי לחץ בברקס שמאל, זה אומר שכנף שמאל מתרוממת, זה אומר שיש שם תרמיקה, צריך להסתובב לתוכה,...
ביל גייטס מתאר "עסקים במהירות המחשבה" כטיסה.
מסתבר, שמהירות המחשבה איטית מידי לטיסה.
אמנות השחרור, לתת לעצמך להילקח על ידי האינטאיציה, לזרום איתה, להתעופף על כנפיה.
קרלוס
