גיא היקר,
את מסענו בעולם הרחיפה עשינו יחד ומוזר שעד היום לא שמעתי על חלום הילדות שלך. שכן הייתי מספר לך על חלום ילדות דומה שלי שאני טס/דואה ורואה את העולם מלעלה. חלום שחזר שנים - עד שבגיל 16 הלכתי לללמוד גלישה אווירית. כעבור עשרים שנה התחברתי למצנח כי החיידק ההוא קינן בי, כנראה מאז ומתמיד. וגם עכשיו בין ההפסקות הארוכות הצורך הזה לא מרפה.
גם אותי מלווה הפחד וגם אני למדתי את כל התחקירים, כולל אלו שקדמו לתקופתנו, כני לנסות להקטין את הסכנה. וכנראה זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות - להקטין את הסכנה. לא נוכל להעלימה. הסכנה תמיד תהיה שם. היא תארוב לנו. תמתין לשעת כושר כדי להוכיח שבני אדם לא נועדו לרחף בשמים.
אבל אנחנו כנראה גם לא יכולים להתכחש לעצמנו. המשיכה שלנו לשמים חזקה מאיתנו. למרות שהמחשבה לפרוש רצה לנו בראש יותר מפעם אחת - הצורך הזה לא ירפה.
תחיה. תטוס. בזהירות.
צביקה