כתבתו של איתמר נוינר :
http://www.itamar-neuner.co.il/story_in.asp?zone=m&pageNum=1בדיוק לפני שנתיים שכבתי על קיר המטווח בגעש עם קרסול מרוסק, ובכיתי. בכיתי על כך שלא אוכל יותר לטוס כמו ציפור. אחות שהזדמנה קיבעה לי את הרגל. האמבולנס בדרך. חברים עמדו סביבי, ניסו לנחם אותי, לעודד אותי.
מכולם אני זוכר אחד: יריב, והוא אומר לי - "איתמר, אתה עוד תחזור למצנחים ותטוס מעל האלפים!"
אמבולנס. חדר מיון. שני רופאים תופסים את הרגל, מושכים בכל כוחם, להחזיר אותה למקום, אני לופת את מסגרת המיטה וצורח. דמדומים, מיטה מתגלגלת בפרוזדור, קור, אשתי יושבת על ידי. "מתי ינתחו אותי?" - "אתה כבר אחרי הניתוח. הרגל תהיה בסדר. לך לישון."
בוקר. אור מבהיק. הרגל כואבת. "זה דוקטור שטרן, אבי שטרן. הוא ניתח אותך." חיוך מעודד, עיניים כחולות, דיבור שקט ומרגיע, מקרין ביטחון עצמי.
אחרי שבוע חזרתי הביתה, ל"מאסר עולם" של שלושה חורשים, הרגל למעלה - והמוראל למטה. החיים נעצרו. קורא ספרים, רואה טלוויזיה. מדדה עם קביים, עומד על רגל אחת. לא יכול לנהוג, לא יכול להטיס בואינג. מקורקע.
חברים באו לבקר, חברים מאל-על, חברים מהילדות, אנשים שלא ראיתי שנים. ובעיקר הסמרטפאים[מצנחי רחיפה]. כולם באו. כל יום ישבו אצלי שלושה, ארבעה. מדברים על סמרטפים. מדברים על תאונות. מנתחים את הגורמים, מחפשים מכנה משותף.
יש מכנה משותף, והוא נכון כמעט לכל התאונות, בארץ, וגם בחו"ל: האשמה - בטייס! לא כשל בציוד. לא תהפוכות מזג האוויר; רק הטייסים עצמם אשמים בתאונות: אלה שהמריאו כשמזג האוויר היה סוער מידי או הרוח חוקה מידי. חסרי הניסיון שעלו על מצנח מתקדם מידי, אלה שטסו על מצנח גדול מירי למשקלם, ואלה שהשתוללו ואכלו אותה... בכל התאונות, רק הטיס אשם. שלושה חורשים ישבתי על המרפסת וחקרתי את העניין. ובסוף שוכנעתי: אם אטוס רק כשהתנאים אופטימאליים, אם אתאפק, לא אתפרע ולא אשתולל, אם לא אחרוג מן המגבלות ברדיפה אחר שיאים, אם אשמור מרחק ביטחון ממצנחים אחרים באוויר - אוכל לחזור ולטוס בסמרטף בביטחון מתקבל על הדעת.
תחשבו על זה
אדרי
