אתמול הגעתי לסאן חוזה אחרי שבוע מתיש משהו באוסטין טקסס, הלימודים הסתיימו בהצלחה ועכשיו פיניתי את מחשבותי על העתיד לקרות לי בסאן
חוזה,
נפרדתי לשלום מחברי באוסטין שנשארו שם לעוד לימודים ושמתי פעמי לשדה התעופה, הטיסה עברה חלק ומהאויר אפילו הצלחתי לראות את ברייס קניון, את הגראנד קניון, את נהר הקולורדו, ואפילו את הטיטנים (הרי הרוקי) - הכל הודות לקברניט שלא נתן מנוח וכל הזמן דרש שנסתכל החוצה לראות עוד איזה משהו הוא מזהה, כשירדתי מהטיסה ראיתי שהוא הביא איתו לטיסה את ה GPS שלו מהבית (GPS שמראה רחובות, נווגיטור) וכך הוא ידע בודאות היכן אנחנו
מעל אוסטין השמיים היו ממש אפורים אבל ככל שהמשכנו לכיוון מערב השמש הגיחה וענני קומולוס בריאים נראו מעל אריזונה, (דויד פרנק בטח בוכה כל פעם שהוא מסתכל למעלה) כשעברנו מעל נוודה העננים נעלמו וראינו בשלב זה רק מדבר עצום שנפרש מתחתינו, בנחיתה בקליפורניה היה ברור לי שהמצנח שלי יראה הרבה שעות שמש כאן, או לפחות שמש, בשני הטיסות שלי בטקסס המצנח לא ראה אפילו שעת שמש אחת, הטיסה הראשונה היתה לקראת החושך והשניה במזג אויר גבולי עם קצת גשם, "טוב" חשבתי לעצמי "לפחות בקליפורניה הוא יראה את השמש" אוי כמה שטעיתי בהנחה הזאת....
חתמתי על מכונית שכורה ועשיתי את דרכי למלון אשר ממוקם במרכז רחוב אל קמינו ריאל, בעצם זה רחוב רוחבי ממזרח למערב שחותך את עמק הסיליקון, הרחוב הזה עצום, והוא מגיע בסופו של דבר אפילו לסאן פרנסיסקו, רחוב זה הוא לב ליבו של עמק הסיליקון מבחינת חנויות, מסעדות, ודילרים של מכוניות, ולמזלי גם 10 דקות מהמעבדה של אפלייד, היכן שאני אמור להעביר את שלושת השבועות הבאים בעבודה.
קמתי בבוקר, אכלתי ארוחת בוקר והייתי מוכן ליציאה, ראיתי בשבשבת שהרוח די דרומית, אבל לפי התחזית עד 12 בצהריים היא אמורה להתיישר על המערב, ארגנתי את כל הציוד שלי, העמסתי על המכונית ונסעתי בדרך השמש ממש סינוורה אותי, העברתי למשקפי שמש, וחשבתי לי שהולך להיות גדול, עליתי על הכביש המהיר 280 והדרך היתה מדהימה, פרות רועות בשדות מוריקים, אגמים משני צידי הכביש, והרים, המון הרים, הכביש עם 4 נתיבים שאני נוסע בו כמעט לבדי, ולקראת הגעתי לסאן פרנסיסקו אני רואה שההרים הפונים מערבה יש מעליהם ערפל, לא יאמן, שמש חזקה מצד אחד וערפל עמוק מצד שני, אני מתחיל לחשוש אבל ממשיך לי בדרכי, מחליף את כביש 280 בROUTE 1 שהינו הכביש המפורסם ביותר בקליפורניה, זהו כביש שנוסע לאורך החוף בפיתולים נוראיים, אבל עם נוף מדהים על הים, אם ראיתם סרטים של ג'יימס דין או ג'יימס בונד, מתוך הכביש הזה יש הרבה צילומים של מרדפים לאורך המצוק ומרוצי מכוניות, פשוט תענוג הגעתי לאתר וחשכו עיני תרתי משמע, היה במקום ערפל סמיך אומנם מעל גובה המצוק אבל לא היתה שמש, יצאתי החוצה לבדוק את כיוון הרוח אבל חזרתי כמו כלב פחדן עם הזנב בין הרגלים לאוטו, היה פשוט מקפיא בחוץ, הצלחתי לראות שעדיין דרומי, וכל מה שנותר לי הוא להמתין.
שעה 1 בצהריים ועדיין אין נפש חיה באויר, או לחילופין התארגנות של אנשים לרחיפה, אין לי את מי לשאול או לדבר, אני נוסע משם דרומה לאתר שבו מטיסים דאונים (זאגי), לפי הכיוון שלהם אני רואה בודאות שהרוח די דרומית וחזקה מאוד, להערכתי מעל 40 קמ"ש במשבים שעה 2 בצהריים ויש איזה בחור שמתארגן ליציאה ברוח של 40 קמ"ש, הוא יורד מתחת לעמדת הדאונים מניף נגרר מחרב, ושוב מניף והפעם מצליח, הוא ישר עולה למעלה וישר טס אחורה, למזלו הוא מוציא את הספיד בר בזמן והוא חודר, הוא מרחף להנאתו, וטס מאתר הדאונים לאתר המצנחים, אני עוקב אחריו עם הרכב, ואני רואה שיש עוד מצנח כתום באויר באתר המצנחים (המזבלה), אני מחייך וניגש להחליף לנעלי רחיפה.
כמה מילים על אתר הרחיפה הזה, האתר נמצא במרכז שמורת טבע ששמה mussel rock על שם אבן סלע ענקי שנמצא בתוך הים, בעצם סלע שהתנתק מהרכס ונפל למיים, האתר ממוקם בדרום סאן פרנסיסקו בעיירה פסיפיקה, שמו של האתר בעגה המקומית הוא THE DUMP או בעברית "המזבלה" על שם המזבלה שהיתה באותו מקום עד לפיכתו לשמורת טבע, הרכס עצמו מגיע להערכתי עד 150 מטר אבל נקודת ההמראה היא כ 40 מטר מעל שפת הים, די דומה לרכס בנתניה, רק שכאן ממראים מתחתית ההר, מקבלים עילוי וממשיכים לטפס למעלה עד שמגיעים לקצה ההר, ואף עוברים אותו, הרכס עצמו נמשך לאורך כמה קילומטרים, והינו רכס מדהים ביופיו, יש באתר זה כמה נקודות המראה, וכל אחת מהם תלויה בכיוון הרוח ועוצמתה ויכולות הטייס, הבעיה היא שהרוח היתה דרומית מדי,
אחרי שנעלתי את נעלי הרחיפה התחלתי להתקדם לעבר נקודת ההמראה, בדרך אני רואה עוד בחור מחליף את נעליו לנעלי רחיפה (כמו שבית ספר שמיים היה מוכר) וישר אני מתחיל לדבר איתו, מסביר לו שאני פעם ראשונה באתר, הגעתי מישראל, ושאלתי מהיכן ממריאים, הוא ניסה להסביר לי אבל התיאש וביקש ממני לחכות לו, תוך כדי הליכה ביחד איתו כשהמסע של 25 הקילו על הגב שלנו התחלנו לדבר, שמו ג'ף מרחף שנה אחת אבל כל יום הוא ברכס (די הזכיר לי את יוגי) הוא מאוהב במצנחי רחיפה ותוך כדי הליכה הראה לי את אתרי ההמראה, וממה להזהר (poison OAK) והיכן לנחות (בכל מקום), הגענו לעמדת ההמראה שנקראת THE WALKER, עלינו אבל הרוח היתה מעל 20מייל לשעה, החלטנו לחכות, באויר המצנח הכתום עוד ריחף להנאתו, "אה זה, זה חוסיין" מצביע ג'ף על המצנח הכתום "הוא מסוכן לעצמו ומסוכן לאחרים" מסתבר שגם כאן יש טיפוסים כאלו שלא שמים על אף אחד, חוסיין הזה כבר נפצע עשרות פעמים אבל ממשיך, הוא לא עבר הכשרה, ולפי המשיכות האגרסיביות שלו בברקסים, ולפי הטיסה עם ברקסים מגולגלים וחניקת המצנח על סף הזדקרות ומשיכת הספיד בר עד הסוף תוך כדי טיסה הבנתי שזה מזל בכלל שהוא באויר.
אחרי כמחצית השעה הגיעו עוד ארבעה מרחפים, אחד מהם מדריך והוא בעצמו לא העז לצאת, חוסיין לעומת זאת חגג, התנדנד, והרגשתי איך זה בוער בעצמותי, הייתי חייב כבר לרחף....
עברה עוד חצי שעה, ג'ף וארבעת המרחפים נטשו וחזרו למכוניות שלהם, אני ירדתי לעמדה השניה שנקראת THE LAMMINGS היה שם מרחף (ביל)שניסה להתאמן בהנפות (כן ברוח 35 קמ"ש) ניסיתי להניא אותו ולבסוף הוא ויתר (אחרי מריחה אחת או שניים), חברו הגיע וביחד איתו עליתי חזרה ל WALKER, חיכינו עוד כמחצית השעה עד שהגיע טייס טנדם והמריא, הבנתי מה עלי לעשות ופרשתי את המצנח, חברו של ביל פרש גם הוא, מצנח ZOLO של חברת GIN, הנפתי ואחרי שניה הייתי באויר, מגרד בהתחלה לכיוון דרום, אבל לא היתה בעיה, ישר עליתי למעלה, ומגלה שהרוח די דרומית אבל מספיקה כדי שנשאר באויר, אני טס לאורך הרכס ומנסה לתפוס גובה, חברו של ביל מנסה כבר איזה 20 הנפות וכל פעם מתחרבש לו, אני צועק לו עם הכל בסדר, הוא נותן סימן שכן, אני ממשיך לכיוון צפון שם העילוי חזק יותר, וב 170 מטר אני נמצא בתחתית הערפל, המצנח ממשיך לעלות ללא שום בעיה, אבל זה לא מתאים לי, אני מקפל טיפים ויורד מתחת לערפל, "כמו לטוס בבסיס ענן" אני חושב לי, וממשיך, זו בעצם הפעם הראשונה שלי שאני מגביל את עצמי בטיסת רכס בגובה שאוכל לעלות אליו, הרי יש הרבה דברים שצריך לשמור כשטסים בטיסת רכס, אבל אף פעם לא שמרתי על "לא לעלות גבוהה יותר" איזה אבסורד, הרי אפשר להגיע בקלות ל 250 מטר
אני ממשיך בטיסה כשכל פעם אני מבצע ביג אירז או מתרחק מההר, טס כבר בתוך הים וזה עדיין עולה, שוב מבצע קיפול טיפים, יורד, מתקרב למצוק ושוב עולה, וחוזר חלילה, בשלב הזה אני כבר לא רואה את קצה הרכס העליון, בעצם הערפל ירד לגובה 100 מטר ונותרה לנו 50 מטר שאפשר לרחף בהם, כאילו מישהו תחם את השמיים מלמעלה (ערפל) למטה (המצוק) החוצה (הים) פנימה (האדמה) נותר לנו פס צר לרחיפה, כאשר כל הזמן אני מנסה לא לחרוג ממנו, אם על ידי קיפול טיפים, התרחקות ממהר, יציאה לים אבל לא רחוק מדי,
לאחר מאבק עיקש של שעה וחצי, קור בילתי מוסבר שחודר גם דרך חליפת הרחיפה, אצבעות קפואות (למרות הכפפות) ונזלת קפואה, החלטתי שאני נוחת, אבל הסיבה המרכזית היתה שעכשיו הערפל היה בערך 20 מטר מעל לעמדת ההמראה, ומצנחים החלו להעלם סביבי, החלטתי שהספיק לי ונחתתי בשלום קצת לפני הגדר ששם חנתה המכונית שלי, על הקרקע התחלתי להפשיר תוך כדי קיפול המצנח, הסתכלתי למעלה ועדיין ראיתי את המצנחים מרחפים להם, עכשיו הם היו גם הרבה,
הספיק לי ליום הראשון, ואני מקווה שאוכל לתפוס כאן עוד כמה ימים טובים יותר, חזרה למכונית, ואני חוזר לכביש 280, ולא להאמין, השמש פשוט חזקה יותר מתמיד, מעביר שוב למשקפי שמש, הרי הרגע הייתי במקום חורפי לכל הדעות והנה 5 דקות נסיעה משם והכל זורח.....
זהו להיום, מקווה שמחר אוכל לתפוס שם טיסה טובה יותר, לצערי אין לי מצלמה, ותאלצו להסתפק במה שרשמתי.....
אמיר
