על נחישות, פחדים, בטיחות ומה שביניהם.
ארוע שהיה כך היה.
יום שבת, מבוא חמה אחרי לילה סביב המדורה.
זיגי קיבל את שלא יכולנו לאכול יותר, וקיבלנו לקינוח את שלא יכולנו לדמיין.
קמנו מוקדם, אך חרף אנרגיות הציפיה ששידרנו ליקום, הרוח בוששה לבוא.
חניכים יצאו וירדו בזמן שכולנו מנסים לנחש מה היה קורה אם היו נכנסים חזרה לרכס לקבלת עילוי.
סביב 11:30 זה נראה סביר, והתחלנו להתארגן ליציאה. אופטימיזציה בעיצומה. מוקדם מדי יורדים. מחכים יותר מידי והרוח תתחזק למימדים מחוץ לתווך הטיסה שלנו. לא רק חזקה מידי להמראה, אלא חזקה מדי לטיסה. היא תהיה בטוח מעל ארבעים, והימורים מגיעים לכוון ה50 - 60 קמ"ש.
אחרי כשעה של תרמיקות סביב הרכס, אני יוצא לכוון הכנרת, לא מוצא תרמיקות, חוזר לרכס מדרום, מזהה את הטעות מאוחר, ממשיך לחפש בכוון המעיינות, מסתובב חזרה דרומה בעילוי מול הרכיב, אך בסך הכל מאבד גובה, ויורד לנחיתה.
יסעור, חקלאי מקומי ומתוק אמיתי, לוקח אותי מנחיתה להמראה בזמן שיא של 30 דקות. באתר נשמע רחש עדת המרחפים. לצאת או לא? פטריות בידי אדונהין, מסתכלות מעלה בשאלה, על האיש שיתן להן חיים.
הרוח תתחזק. הקווים על הכנרת נהיים יותר כסופים, עוצמת המשבים עולה לכדי 32 במדרון, 27 בעמדת ההמראה. גבולי. יש אולי שעה, שעה וחצי זמן טיסה, עד שיהיה נכון לרדת.
אני לובש את החליפה.
בנפאל מצאתי את עצמי נמנע מעילוי במהירות של 7 מטר לשניה. לרדת לנחיתה ייקח לי דקה. אני צריך לזהות כמה דקות לפני שאני ממש לא רוצה להיות שם. אני צריך לשמור מרווח בטחון גדול, לשחק עם התרמיקות בחוץ. כמה בחוץ? מהו מרווח הבטחון, כמה תדחוף אותי הרוח מזרחה במהלך הירידה. תמונה בה נחתתי בשדה המוקשים משאירה את חותמה. הפחד לא מרגיש מסופק, ומביא לי מייד עוד אחת. הפעם אני גם פצוע. לפחות, הוא חסך ממני את הפיצוץ.
הפחד מוביל. הנחישות מותקפת. היא מנסה לדבר הגיון, אך טוענים כי מטורפת.
קם ועלה הדגל האדום הקמאי.
טוטם הבטיחות שולט.
מחשבה עולה בקול נשי, אוהב.
תגדיל את מרווחי הבטיחות. תצא החוצה, תעזוב את הרכס, ותחפש תרמיקות בחוץ.
וואלה!
אם אני יוצא עכשיו, אני מגיע לקו החוף של הכינרת. מאקסימום, אני נוחת במים, אם נראה לי שאני לקראת נחיתה מסוכנת. מים מתוקים. מייבשים את המצנח, מלטפים את האגו, טופכים על שכם הנחישות, לוחצים את יד הפחד על מצגת מעולה, ומעלים את שכרו של מנהל המשא ומתן.
אני נרתם.
קולו של סבסטיאן חוזר אליי.
אני יכול ללמד אותך.
אני יוכל ללמד אותך רק אם באמת תחפוץ ללמוד.
התשוקה ללמוד צריכה לגבור על האחיזה בקיים.
ללמוד זה להשתנות.
ללמוד לטוס זה לפתח אינטואיציה לטיסה,...סבסטיאן מקבל שוב מימדים של נביא זעם,
...זה לשחרר אותה מכלאה.
על מנת לאפשר לאינטואיציה לקחת אתה צריך להרפות.
אתה צריך לאפשר לנלמד להספג. ההבנה היא רק התחנה הראשונה.
את השפה הפנימית שתפתח האינטואיציה עם הנלמד, אתה לא יכול להבין.
אתה רק יכול לחוש, אם תאפשר לעצמך לחוש.
על מנת לחוש, אתה צריך להרפות.
- להרפות ממה? אני שואל, הולך לאיבוד בענן הדימויים. הוא נשמע לי כמו גורו, ניו אייג'.
אהה, מון אמי, טרה בון קסטיון...
אתה צריך להרפות ממה שאתה חושב שאתה יודע...
- מצמוץ עיניים יורה לעברו – איך אני אמור לדעת...?
אני מתחיל קוטע אותו, אך הוא ממשיך, עיניו בורקות, והוא חושף חיוך ענק.
...אבל זה החלק הקל.
החלק הקשה זה, להרפות מהמחשבה בכלל.
שחרר את נפשך, אומר לי סבסטיאן על שניצל, פירה ושעועית אפויה תוצרת היינץ.
בדיקה אחרונה. אבזמי רגליים, חזה, וויליינים בסדר, ספיד סיסטם מחובר, ליטוף על ידית הרזרבי, פרוטזה מאובטחת. אני עומד לקום, ומרגיש יד על הכתף.
"קרלוס! ..." אומר לי נמור, "אני לא בטוח שזה רעיון טוב לצאת"
"כן, אני מתלבט בעצמי..." משאיר את השאלה מהדהדת באוויר.
"אתה יודע, אם יש ספק, אין ספק" ושולף מולי חיוך מלא רחמים.
המבט שלו חודר לתוכי, משבש את המחשבה. הרוח מערבית,...אני טס בגלסים, בזווית לרוח, כמו באימוני השייט התחרותי,... אם ספיד סיסטם, זה רק לחירום! טוב, זה חירום!,...נגיד 18 קמ"ש מהירות קרקעית לחדירה מול הרוח, זה 5 מטר לשניה, נגיד יחס גלישה של אחד לארבע,...רגע, למה אתה רוצה להכניס את עצמך למצב של חרום??? מי אמר שספיד סיסטם זה חירום?!! זה כלי! לך תלמד קורס אסאייווי,...אבל עדיין לא למדת!!!
המבט של נמור מוצא את השאלה בשלי, ואני מבין שאני לא בשל לטיסה הזו.
אני מתקפל.
התקפלתי עם שאלות, ותקווה לתשובות.
תשובות אשר ירחיבו את אופקי הטיסה, הן במרחב, הן בזמן.
אני מאמין, ששנים רבות מהיום, אהיה זקן הטייסים החפשיים עלי אדמות.
עד אז, וכל הדרך עד לשם, אני רוצה להרחיב את מימדי הכלוב.
שלכם,
קרלוס.
