לרחף עם בוטצ' - טקסס סטייל
אני יושב וכותב עכשיו את שורות אלו ולא מאמין שיצא לי לטוס היום כאן בטקסס
כל השבוע התחזית היתה קודרת, בכלל כל השבוע ירד גשם והיתה רוח חזקה וכך גם היה צפוי להיות סוף שבוע זה.
בערב שישי אני נמצא אצל חברים מהעבודה וחוגגים את יום שישי בארוחת ערב מפוצצת (קלורוית/גודל/טעם) ואני מתחיל להתכתב עם פול באס אם אס לגבי היתכנות הטיסה ביום שבת, למרות שידעתי שאמורה להיות רוח חזקה רציתי לדעת מהמקומי אם זה אפשרי, פול כותב לי בחזרה שכנראה הוא מגיע לפאקסדל בשעה 9 בבוקר לפני שהרוחות מתחזקות, אני כותב לו חזרה שאני אהיה שם, לאחר חצי שעה הוא כותב לי שהשעה שונתה לשעה 7 בבוקר, אני כותב לו חזרה שאני אגיע, לאחר חצי שעה הוא מתקשר אלי ומסביר לי שכנראה הוא לא יגיע לשם בכלל והיום מבוטל, איזה בעסה, הלכה השבת.....
יום שבת בערב פול מודיע לי שהוא לא טס ביום ראשון וכנראה אין טעם לצאת מהבית, שפוף ראש אני מבין שכנראה בטקסס אני לא אטוס יותר כי בסוף שבוע הבא אני כבר טס לקליפורניה, אני נכנס למיטה לקראת שינה ואני רואה בתחזית מזג האויר בטלויזיה שכנראה יטפטף ביום ראשון, ואני אפילו לא מכוון שעון.
אני קם ב 11 בבוקר, מביט החוצה וממש אפור, העץ מחוץ לחדר שלי מתנפנף לו קלות (הוא נמצא מוסתר מהרוח) והיה ברור לי שאם הוא מתנפנף יש רוח חזקה בחוץ, אני מתקשר לאבי גולדנברג (חבר לעבודה, וחבר בכלל) שנמצא איתי באוסטין ואומר לו שאני רוצה לסוע לפאקסדל לצלם תמונות, לפחות שיהיה לי מזכרת מהטיסה הקודמת בטקסס, אבי לא כל כך רוצה אבל בסוף אני משכנע אותו, אנחנו עוצרים לאכול צהריים בדני'ס ומשם ממשיכים בנסיעה לפאקסדל
אבי מפעיל את נווט הגיפיאס שלו ואנחנו מחליקים לנו על הכביש השטוח של טקסס, איזה ארץ שטוחה, לאן שלא תפנה את ראשך תראה לקילומטרים רבים את הנוף, מדי פעם יש גבעות או מדרונים של 20 מטר אבל בזה זה מסתיים, טקסס ללא ספק היא מקום שלטייס ממצנחי רחיפה קשה לרחף תדיר. [attachthumb=#]
המקומיים כאן לא מכירים את התחושה הזאת של הגעה להר ויציאה ממנו ישר לתרמיקה פראית ששולחת אותך 700 מטר מעל לעמדה, או בטיסה ישרה למטה (גירזון)שלוקח לפחות 20 דקות (הר הארי לדוגמא) כשבתי הספר מוציאים כאן תלמידים בפאקסדל, יש להם טיסה של 2-3 דקות עד לנחיתה ביום טוב,
ולכן עוד מתחילת קורס הבסיס טייס מצנחי רחיפה (או גלשן) לומד איך להגרר, וזו אחת הדרכים היעילות ביותר לטוס בטקסס, הנסיעה קצרה לכביש הגרירה, לא משנה מה כיוון הרוח בטוח תמריא, ומה שבטוח תגיע ל900 מטר, הביעה העיקרית היא שזה לא יכול להיות ספונטני (צריך הרבה הכנות) וצריך גם אנשים שיהיו מוכנים לגרור ולתפעל את העסק, מה שאומר, שלהבדיל מאצלנו בארץ שיש לנו בכל יום נתון בין 3-4 עמדות אופציניליות לרחיפה, באזור אוסטין זה מסתכם במערכת גרירה אחת ומספר מוגבל של טייסים שיכולים לרחף באותו יום על אותה מערכת גרירה. [attachthumb=#]
בינתיים, אני ואבי ממשיכים בנסיעה לפאקסדל, ומנסים לראות את אותה גבעה מרחוק אבל לא מצליחים לזהות, אני אומר לאבי שיש על הגבעה אנטנה די גדולה, אבל מרוב אנטנות לאורך הדרך כבר כאב לנו הראש,
הגיפיאס כבר מודיע שעוד 10 ק"מ מגיעים ליעד ופתאום אנחנו רואים את הגבעה, היא ממש שונה בתוך הסביבה השטוחה שראינו עד כה, ואני מתחיל להרגיש את ההתרגשות גוברת אצלי, אני אומר תודה לאל שכל הציוד אצלי בתא המטען של האוטו, הרוח לא נראית חזקה מדי וגם לא אפור כל כך, ואולי יהיה איזה סיכוי לתפוס משהו,
בתמונה - גבעת פאקסדל מרחוק [attachthumb=#] [attachthumb=#]
אנחנו פונים ימינה לתוך CR109 שהיא דרך חקלאית משובשת שבעל האדמה הכין על מנת שטרקטורים יוכלו לעבד אצלו את האדמה, אנחנו מיטלטלים עוד כ 4 ק"מ עד שאנחנו מגיעים לחניה מתחת לעץ הגדול, לשימחתי יש כבר 2 מכוניות בחניה, ולאחת מהם יש אפילו מתקן נשיאה לגלשן, אנחנו מביטים למעלה לעמדת ההמראה ובאמת יש שם שני אנשים שמביטים בנו,
בתמונה - רואים את האנשים מביטים בנו, הם עומדים על רמפת העץ [attachthumb=#]
אני מסתכל על שק הרוח והוא מתנפנף קלות לכיוון דרום (הכיוון הנכון) ואני מחליט שאני עולה למעלה ויהי מה, אני חושב לעצמי שיתכן ולמעלה הרוח תהיה הרבה יותר חזקה, [attachthumb=#]
אני שואל את אבי אם מתאים לו לעלות למעלה, הוא לא בטוח, "זה רק 100 מטר" אני אומר, הוא מסכים, אני פותח את תא המטען מוציא את הציוד ומעמיס על הגב, אבי סוחב את הבאלסט ואני את הציוד, אנחנו מגיעים לשער העליה לגבעה והוא נעול אני מטפס על הגדר ועובר צד, אבי באי נוחות שואל "האם זה מותר?" "אני לא יודע" אני עונה, ואני כבר בצד השני, אבי מוסר לי את הציוד ועובר גם הוא צד, וכך מתחילה העליה שלנו את פאקסדל,
ההתחלה ממש קלה במישור לוארך הגבעה הארוכה הזאת, עד לעיכול ימני חזק ושם צמוד לגבעה מתחילה צעידה תלולה למעלה, אנחנו מטפסים בשקט כשעשרים קילו מונחים לי על הכתפיים ואבי סוחב את הבאלסט ומדלג הרבה יותר מהר ממני בין האבנים והדרדורת שהגשם יצר.
באמצע הדרך אני נח, והפה שלי יבש, "שיט" אני אומר, "לא הבאנו מיים", טוב כבר אין דרך חזרה ואנחנו ממשיכים, לאחר 10 דקות אנחנו כבר לקראת סוף הטיפוס והנה עובר גלשן צהוב מעלינו, אי אי אי, אני מתחיל להאיץ, וכאילו מבער נפתח מאחורי אנחנו מגיעים לאחר 5 דקות לעמדה, אני מתיישב לאסוף כוחות, "אומנם רק 100 מטר, אבל תלולה מאוד הגבעה הזאת" אני אומר, אני מביט למטה בסיפוק, כמו כל פעם בטיולים כשהצלחתי לכבוש הר,
בקצה העמדה עומד בחור שמסתבר שהוא טייס גלשנים, הוא מראה לנו את הגלשן שחיכה לו מעבר לכמה שיחים ואנחנו מדברים איתו על הרוח והאם היא יורדת או עולה, הוא אומר שהיא לא משתנה, אבל אני מרגיש שהרוח חזקה מדי בשביל מצנח רחיפה, עוצמה שמזכירה לי את העוצמה לפני המראה במבוא חמה לפני אפקט הכנרת, הוא מבקש ממני לעזור לו עם הגלשן, אני שואל מה אני צריך לעשות?, הוא מסביר לי שאצטרך להחזיק לו את האף של הגלשן ללכת איתו על רמפת המראה
(ראה צילום) [attachthumb=#]
וכשהוא ממריא פשוט לקפוץ הצידה, אני לא מרגיש בנוח עם זה והוא מרגיש את זה ואומר לי שלא נורא עוד מעט מגיעים לעמדה עוד כמה מרחפים והם יעזרו לו, אני מסתכל למטה וג'יפ מתחיל לעלות את הגבעה, אני בינתיים הולך ללבוש את נעלי הרחיפה שלי ואת חליפת הרחיפה.
אני מתארגן ובינתיים הג'יפ חונה לידי, מתוכו יוצאים שני הודים ובוטצ', את בוטצ' הכרתי לפני שבוע בטיסה הקודמת שלי בפאקסדל, הוא טייס מנוסה שמאחוריו 10 שנים של רחיפה 3 בגלשן אויר והיתר במצנח רחיפה, סה"כ יש לו 35 שעות באויר, לא הרבה, אבל זו טקסס,
אני לוחץ את ידו של בוטצ' והוא מחמיא לי על אתר רוח הקודש, הוא נכנס אליו והוריד כמעט כל סרט אפשרי, הוא נדהם מהנופים המדהימים בארץ ומהצבעים - (חברה המצלמה החדשה מוכיחה את עצמה) אני חש בקצת אי נעימות לקבל מחמאות, אבל זו בעיה שיש לכולנו (לישראלים)
שני ההודים מציגים את עצמם, שניהים עובדים בחברת DELL ביחד עם בוטצ' ושניהים מרחפים במצנחי רחיפה, אחד מהם נותן לנו מיים ומיץ לימון עתור סוכרים "זה משקה אנרגיה" הם אומרים וצוחקים, לי זה לא שינה הרבה, הייתי כל כך צמא שבשניות גמרתי את הבקבוק.
לאחר ההצגה הרישמית ירדנו כולנו לקצה העמדה להעריך את הרוח וכולנו חרדנו מעוצמתה החזקה, היא יציבה אבל חזקה עדיין, אחד ההודים הלך לעזור לטייס הגלשן להמריא, הוא מושך אותו באף לרמפת ההמראה,
הטייס מבצע צעד אחד והוא באויר, [attachthumb=#] הוא מוריד את האף והוא מחוץ להר,
הוא מתחיל להסתובב ולחוג מעלינו ואנחנו מסתכלים עליו ומקנאים, עוד כמה קמ"שים פחות ואולי גם אנחנו נצא, [attachthumb=#]
אנחנו מתישבים ומחכים לרוח שתרד, לשני ההודים נמאס, הם מחליטים להוריד את הרכב למטה ולהתארגן למטה לחזרה הביתה, אבי מחליט לרדת איתם ולנוח באוטו, הברחשים הציקו לו, והוא החליט לנטוש
נשארנו רק הברחשים אני ובוטצ' בעמדה, מחכים שהרוח תרד, כבר 5 וחצי ועדיין אין ממש הפוגה, לעומת זאת ברבע ל 6 יש פתאום הרגשה של ירידה בעוצמת הרוח,לאחר כ 10 דקות יש משב חזק של 2-3 דקות ולאחריו שוב רגיעה, בוטצ' מחליט להתארגן,
בתמונה בוטצ' בקצה הרכס [attachthumb=#]
בוטצ' מוסיף שני סלעים גדולים שמצא בעמדת ההמראה לריתמה שלו, אני אומר לו שלדעתי הוא צריך להמריא מקצה העמדה, הוא אומר שזה ברור, הוא רותם את עצמו, מחבר את המצנח, ואנחנו עוברים על בד"ח מהיר והוא מוכן, הוא מניף יפה את המצנח, הוא מעליו ואז הוא נשלק לאויר עקב עוצמת הרוח, הוא מסתובב באויר, אבל הוא טס אחורה, הוא עומד כ 20 מטר ממני אבל לא מתקדם החוצה,[attachthumb=#]
אני אומר לעצמי נו שימשוך כבר את הספיד סיסטם, והוא באמת מנסה למשוך אבל הספיד סיסטם תקוע בצד שמאל של הרתמה, הוא מנסה שוב וזה לא משתחרר, אני כבר רואה אותו נסחף אחורה, ואז הוא משנה טיפה את זוית הטיסה שלו לאורך הרכס, ומרגע זה הוא חדר הרבה יותר טוב, וגם הוא הצליח להוציא את מערכת ההאצה, דחיפה קלה והוא מתרחק מההר ומתחיל לעלות יפה למעלה. [attachthumb=#]
אני רץ לציוד שלי, מכין אותו, נרתם, מבצע בד"ח ומניף מיצוס, הנפה קלילה ללא בעיות והמצנח מעלי, אני מסתובב, צעד וחצי ואני באויר, עולה למעלה ללא בעיות וגם ללא בעיות בחדירה, אני מתרחק מההר ואני כבר 200 מטר מעל לעמדה, מבצע ווינגאובר, ונהנה מהנוף, אני טס לי ומצלם את בוטצ'
בתמונות - בוטצ' באויר [attachthumb=#] [attachthumb=#] [attachthumb=#]
אני מצלם את הנופים המדהימים של ארץ הפלאטו, [attachthumb=#]
את נהר LBJ שבאופק, [attachthumb=#]
וגם נשרים מסתובבים מתחתינו, פרות נמצאות באחו ליד בריכה גדולה [attachthumb=#]
ואני רואה גם כמה צבאים עולים במדרון הגבעה
לאחר 10 דקות של כיף השמיים התחילו להתכסות אפור בשנית, אני טס ליד ההר ופתאום אני רואה שאני טס לאחור, אבל לאחר כמה שניות אני יוצא מהבועה הזאת ואני טס קדימה, עוד 20 דקות עוברות והאויר מתחיל להיות מעורבל, תרמיקות מתחילות להגיע (או כך חשבתי) ופתחתי את הואריו, ובאמת הצלחתי לעלות ל 350 מעל לעמדת ההמראה, באותו רגע אני מבין שבעצם זו כנראה לא תרמיקה אלה ענן חזק ששאב למעלה, אני מקפל טיפים ומתחיל לרדת יזום לגובה שיוט של 100 מעל לעמדה, גשם מתחיל לרדת, והמשקפיים שלי נרטבים, אני מסתכל על בוטצ' והוא מסמן לי עם אגודל למטה שצריך לנחות,
בתמונה - מתחיל להיות אפור [attachthumb=#] אנחנו מתקדמים לשדה הנחיתה ביחד,
מאבדים גובה עם קיפול טיפים חזקים, הענן מושך אבל לאחר כ 5 דקות אנחנו כבר לקראת נחיתה, בוטצ'נוחת ואני אחריו, צעקה אדירה משתחררת מגרוני "SUPERUB" אני צועק ובוטצ' מחייך אלי חזרה.
אנחנו ממהרים למכונית, הגשם הפסיק לרדת ורוב המצנח הצליח להתיבש חוץ משפת ההתקפה, אני מכניס את המצנח כמו שהוא לתא המטען, ואת הרתמה למושב האחורי של האוטו, אני נפרד לשלום מבוטצ' ומבטיח לשמור על קשר, וכמובן שאשלח לו תמונות
אני ואבי מחליקים חזרה לאוסטין, בדרך הגשם מתגבר מאוד ואני מרגיש בר מזל שהצלחתי להוציא טיסה של שעה וחצי בפאקסדל, בחדר אני מארגן את המצנח לייבוש, (המזגן עושה את העבודה מעולה)
בתמונה אני בחדר והמצנח מתייבש לו[attachthumb=#]
אני מקפל את המצנח קטן קטן לקראת הטיסה הצפויה לקליפורניה שם אטוס מן הסתם במקות חדשים ומסעירים, אבל זה כבר לפעם הבאה.....
[attachthumb=#]
אמיר מליק
אוסטין טקסס
כל התמונות בגלריה -
https://holywind.yuvdi.com/component/option,com_easygallery/act,categories/cid,96/Itemid,28/lang,he_IL/
