מי שנחת למעלה זה אני.
הטעות שלי היתה לעשות 360 עם טרמיקה (חזקה) שנסחפה צפונה כאשר הייתי נמוך מדי, ומן הסתם כשנזרקתי ממנה (היא היתה חזקה - כבר אמרתי ?), לא היה לי מספיק גובה לחזור לשפת המצוק.
לטוס אחורה לכביש שעולה לחורשים לא רציתי כיוון שחששתי להכנס ל Lee Side וכל אשר נותר לי זה בלב כבד ויגון קודר לנחות קרוב לשפת המצוק. הנחיתה היתה טובה אך המצנח נפל על העצים ובליתי כמעט שעה בהורדתו (תודה לכל אלו שדרשו בשלומי - אמנון ליבנה, ארנון, ואחרים שאולי לא זיהיתי). ה"קרב" האמיתי שלי התחיל לאחר שהסרתי את המצנח מהעץ, קיפלתיו והתחלתי במסע הקצר הארוך ביותר שידעתי מעודי (בטח מההבט של הזמן). ניתן לראות בתמונה שצירפתי את דרך ההתקדמות שלי (רב הזמן על הרגליים אך לא מעט זמן בזחילה על 6 בינות עצי קטלב, אלון המצוי, אשחר, אלה א"י, סירה קוצנית, קידה שעירה, קיסוסית (מטפס מאד קוצני) ועוד כנראה ובעיקר סבוכים ומעוקצניים.
לי ולמצנח שלום (היום הנפתי אותו ועברתי על כל מיתריו והבד - למרות זאת, זה בדיוק הזמן להכניסו לבדיקה השנתית).
לא מאחל לאף אחד חוויה דומה.
שגב
