מדוע חשוב לזהות צפרדעים ....
הייתי צעירה שאפתנית עד מאד... פעם, לפני הרבה שנים. באחד הימים הוצע לי תפקיד ניהולי בכיר. כדי לזכות במשרה הנחשקת עברתי סידרת ראיונות. ממאות השאלות שנשאלתי נשארה בזיכרוני אחת - "כמה צפרדעים את מוכנה לבלוע כדי להצליח בתפקיד?" בילדותי הלעטתי את עצמי באגדות ילדים בהן היצור הירקרק חלקלק הופך לנסיך אחרי הנשיקה... ועכשיו השבתי בגאווה ובביטחון מלא בכישורי : "הרבה - אם זה נדרש." לא עלה בדעתי לשאול מדוע עלי לבלוע יושבות ביצה קרקרניות. היה ברור לי כי כדי להתקדם בחיים צריך לעבוד קשה. הנחתי כי בהמשך אעפיל לסטטוס בו יגישו לי רפרפת שוקולד. וכך פתיה אחוזת אמביציה אין קץ, יצאתי נלהבת למסע, מצוידת בקיבת ברזל.
המשרה הרמה אליה הגעתי העניקה לי עבודה מרתקת, חדר, די גדול, משלי, על דלתו נתלה שלט קטן בו צוינו שמי ותפקידי ובנוסף - טובת הנאה מיוחדת - הואבסתי צפרדעים לרוב. מפעם לפעם היה נדמה לי שממסדרונות המשרדים עולה קול רטינת צפרדעים מתקרקר באזני. קְוָוה קְוָוה. התעלמתי.חלפו שנים בטרם קרסה מערכת העיכול שלי והבינותי כי כאשר אומרים לי "היי נבונה..." "היי הגיונית.." או "רק את יכולה..." עלי לבלוע צפרדע, לפעול בניגוד לרצוני. עם הזמן להקת הצפרדעים שלי רחשה בקול גדול כל כך, שאפילו אני, המפוכחת, שיודעת היטב שלא יתכן שבבטני מלהגת חבורת יושבות בִּיצָה, שמעתי את צחוקן מהדהד את לגלוגן. באיחור ניכר קלטתי כי בחיים כמו בחיים, ולא כמו באגדות, ולא רק בסביבת העבודה, הסובבים אותי, שידעו כי אני מסתפקת בצפרדעים, לא התכוונו כלל ועיקר להוציא מהמזווה את רפרפת השוקולד המתוקה. הלכתי משם. ומאז, כשפונים אלי במשפט המחניף - "היי הגיונית," אני מגחכת אל התחבולה השקופה וחורצת לשון ירקרקה וארוכה .....
יום אחד נודע לי כי יש המאמינים שכדי להתקדם בחיים אין צורך לעבוד קשה. מה שצריך הוא – למצוא את היעוד הנכון, להתכוונן לתדר המתאים, לבקש, לזַמן, לדרוש מ"הקוסמוס" ואז, ללא מאמץ – "זה קורה מעצמו". הסתקרנתי. מצאה חן בעיני התיאוריה הזו. בהתלהבות האופיינית נרתמתי - התכווננתי, ביקשתי, זימנתי, דרשתי – נכשלתי כישלון חרוץ. בתוך התיאוריה הזו טמונות הנחות הגורסות שאין מקריות בחיים, ומטילות על היחיד את האחריות הבלעדית לחייו. אחותה התאומה של האחריות היא האשמה. האדם הוא האחראי, או האשם, בגורלו. כאשר מתרחשים אירועים שליליים אוֹת הוא שלא מצא את ייעודו, או שלא ביקש באופן הנכון, או שזימן לעצמו קושי עצום, בעקבות ההתמודדות איתו – יתפתח לכיוון היעוד האמיתי שלו.
עם הזמן פרחו להן הצפרדעים...
אבל
יום אחד, לפני לא הרבה שנים, נחתה במרכז חיי צפרדע ממש גדולה. ענקית. היא הביטה בי מכל הצדדים והתכוננה לבלוע אותי. הייתי רוצה לכתוב – "נחלצתי מן הביצה במספר דילוגים מרהיבים," אלא שלא כך היה. מצאתי את עצמי שקועה עד צוואר ומדשדשת בבוץ עמוק, ואכלתי לא מעט שְרָצֵי בִּיצה מטונפים לפני שהגעתי לחוף מבטחים.
בחייו של כל אחד עלולה להופיע צפרדע כזו או אחרת. צפרדעים צצות. זה מה שהן עושות.
וזאת בדיוק הסיבה שחשוב מאד לזהות צפרדעים !
